"לא משנה מה, הם יצביעו ביבי", הוא אחד המשפטים האהובים על המחנה שאליו אני משתייכת, כדי לתאר את מצביעי הימין. לשיטתו, מצביעי נתניהו הם גוש אחד שלא מסוגל לראות עד כמה הוא מסוכן ובעייתי. בד"כ, המשפט הזה מגיע בסוף שיחה שבה כולם מאוד עייפים ומיואשים. ואז אנחנו מסירים מעלינו אחריות, עשינו כל מה שאפשר, אבל "הם" לא מסוגלים להבין.
קשה לנו להבין, מה מוצאים באיש שמבחינתנו הוא אֵם כל חטאת. כיצד ייתכן שחלקים גדולים בציבור הישראלי מקבלים שחיתות ונהנתנות, הסתה ושקרים כדבר מובן ולגיטימי. כיצד אינם רואים מה שלנו הוא כה ברור? למה הם עיוורים, בזמן שאנחנו מביטים לאסון בלבן של העיניים?
ורק דבר אחד אנחנו מסרבים לראות: כבר שנים רבות מחנה המרכז־שמאל לא מצליח להעמיד חלופה ראויה לנתניהו. יגידו שיצחק הרצוג אדם ראוי, גבאי אישיות, לפיד הוא אפשרות מעניינת. הכל נכון; אבל איש מהם לא נתפס כמי שיכול לעשות ולוּ פרומיל ממה שנתניהו עושה.
אדם מסתכל היום על המפה הפוליטית ומה רואה - לפיד, שאין לו עמדה אחת ברורה בשום נושא. כשהוא כבר אומר משהו קשה, תמיד נדמה שבסוף המשפט הוא מחייך בזווית הפה כדי לרכך, שחלילה לא יהיה קשה מדיי. גבאי - מי שהצביע לו בבחירות המקדימות לא הבין, שאי אפשר לבנות מותג פוליטי יש מאין. הוא לא מוכר, לא ח"כ; נדרשות שנים כדי למצב אותו כך שיזהו אותו. גנץ? כרגיל, מטאטא חדש הופך תמיד לתקוות הגוש, אבל למעשה מדובר באדם שעד עכשיו היטיב לשתוק. אורלי לוי? אישה ראויה ביותר, ח"כית מרשימה שלבה במקום הנכון. אבל היא לא רואה עצמה מועמדת לראשות ממשלה אלא חברה בכירה בכל ממשלה.
אנשים יודעים ומבינים שנתניהו העביר כספים לחמאס ושהוא בונה לעצמו מטוס במאות מיליוני שקלים ושאין ולא יהיה חדר מיון נורמלי בקריית שמונה. אבל הם לא רואים חלופות טובות יותר.
יש גם מי שיצביע לנתניהו בכל מחיר, נכון. אבל גם בשמאל יש מי שיצביע למרצ ויהי מה. בשורה התחתונה, השמאל לא מכבד מספיק את הגישה האומרת שאין לנתניהו תחליף. אנחנו בזים לה, במקום להקשיב ולהפנים את תוצאותיה.
רוצים לנצח? נתחיל מזה שלא נבוז למי שמרגיש, שלא הצענו לו, עד עכשיו, תחליף ראוי לנתניהו. כדי לנצח צריך, קודם כל, לכבד את היריב ולגלות אחריות. "לא משנה מה, הם יצביעו נתניהו", זאת תבוסתנות של אנשים הפוחדים להודות, שמה שהם מציעים כרגע - פשוט לא מספיק.
