בכל הנוגע לחקירות נתניהו, התקשורת המתודרכת, המשמשת כדוברת הפרקליטות והמשטרה, מחליפה נרטיב בקצב מהיר יותר מזה שבו עדי מדינה מחליפים גרסה. יום אחד "תיק 2000 הוא המוצק והוודאי מכולם", ויום אחר "תיק 4000 הוא ברזל לוהט, בעוד שב־2000 קשה לראות עילה רצינית". פעם אחר פעם הגרסה מתחלפת, והצופה מן הצד נותר עם הרושם שהדבר היחיד היציב בפרשיות הללו הוא המוטיבציות של החוקרים והנאמנות של המתודרכים.
אפשר להבין מדוע. תיק 4000, זה שמוצג לציבור כמקרה "עסקי" שיש בו "מספרים" ו"עובדות" ש"אין עליהן עוררין", מלא בכשלים פנימיים וחורים. מעבר לאכיפה הבררנית הברורה שיש בעצם העיסוק בנושא הסיקור האוהד - שכפי שנותח באתר "מידה", ספק אם בכלל התקיים באתר "וואלה!" - הרי שגם הטיפול במְאַסְדֵּר (רגולטור) המקבל החלטות מדיניות המועילות לשחקן במשק, הוא בעייתי מאוד. כפי שפורסם כאן, משק התקשורת מורכב ומסובך, וכל החלטה שטובה לשחקן אחד - רעה לאחר. כשם שאישור מיזוג בזק־יס נתפס כטובת הנאה שנתניהו העניק לכאורה לאלוביץ', כך שרי תקשורת קודמים ש"הקשו" על בזק, היטיבו למעשה עם מתחרותיה, כולל "הוט", שזכתה משום מה להקלות ביישום רפורמת השוק הסיטונאי.
לא רק זאת, בכירי משרד התקשורת בעבר מעורבים עד צוואר בניגודי עניינים אפשריים. אבי ברגר, המנכ"ל הקודם, עבד בעבר בפרטנר וכיום מייעץ לסלקום; הרן לבאות, לשעבר סמנכ"ל לכלכלה במשרד, היה בכיר בחברת אקספון לפני מינויו, ועוד רבים אחרים, חלקם חברים בוועדות שהשפיעו לאין ערוך על שוק התקשורת ועל האיזונים בעד או נגד חברות מסוימות.
יתרה מכך - כפי שמראה עיתונאי "גלובס" אלי ציפורי בשבועות האחרונים בעקביות, גם הטיעונים המספריים והעסקיים אינם חסינים מביקורת. כך, למשל, למרות הטענה שבכירי המשרד התנגדו למיזוג בזק־יס עד שהגיע נתניהו, ציפורי מראה כי אין מסמכים רשמיים של המשרד התומכים בכך. זאת ועוד, מאז תקופת נתניהו כשר תקשורת, בזק ויס סופגות הפסדים גבוהים ועקביים - הן בהכנסות והן במספרי המנויים - כך שקשה להצביע על "ההטבה" ש"נתן" נתניהו לבזק. ציפורי גם חשף כי ד"ר אסף אילת, דמות מפתח באישור רכישת בזק־יס, שאישר את המיזוג ברשות ההגבלים, מעולם לא זומן לתת עדות, וכי עדותו הייתה מוכיחה שלא הופעלו לחצים מצד נתניהו.
אבל את גילוייו של ציפורי - כמו גם קולות סקפטיים בפרקליטות - לא ישמיעו. תחת זאת, הציבור נתון להרעשה בלתי פוסקת של אמירות מפי "גורמים", רשמים של "מקורבים לחקירה", מסמכים מודלפים באופן בררני, והררי מניפולציות בנתונים ובעובדות. אין זה פלא שעיתונאים כציפורי מודרים כמעט לגמרי מהשיח הציבורי, ואחרים, העוסקים בנושא, מתחמקים בעקביות מעימותים איתו או עם אחרים.
המטרה ברורה. לא מאמץ לחשיפת האמת יש כאן, אלא מאמץ להפעלת היועמ"ש - הנתון תחת לחצים לא אנושיים - להגיש נגד נתניהו כתב אישום בכל מחיר. תחקיר "המקור", למשל, ששודר באותו שבוע שבו מתפרסמות המלצות המשטרה בתיק 4000, וכלל בעיקר חומר ממוחזר מכתבות אחרות, אינו צירוף מקרים. היד המתדרכת היא היד שמתזמנת. והיועמ"ש מנדלבליט גם יודע היטב כי היד הזאת יכולה להיות גם מתגמלת, או חלילה - מענישה.
