פנים רבות לכפייה התרבותית, פעמים אלו פנים חמורי סבר ופעמים נופת צופים. אלא שהתבוננות מעמיקה יותר מלמדת שהחצרות שבהן פועלים יוצרי התרבות "הגבוהה", אינן אלא חצר אחת משותפת, המחולקת באופן טכני כדי לחלוב את עטיני התקציב הלאומי. הכפייה התרבותית מאדירה את יוצריה ומשפילה עד עפר את מתנגדיה. לעיתים קרובות, ההתעלמות - כלי איום ונורא שאינו עולה אפילו אגורה - מועדף על קומיסרי התרבות הממאנים להיפרד מלפיתת קרנות המזבח ודפנותיו.
לפני כשבועיים הגיע לשיאו מבצע מנויים להוצאה לאור חדשה, "שיבולת" שמה. המטרה היא ליצור ספרייה רעיונית חלופית לאחידות המשמימה המתחילה בשמאל ומסתיימת בשמאל הקיצוני. קשה להניח, למשל, שסטודנט מן המניין ייתקל בקורס העוסק ב"פשיזם ליברלי", או אפילו פרק מתוך קורס. מעטים ייחשפו לספרים כגון אלו של ג'ורדן פיטרסון, מחבר הספר "12 כללים לחיים", שאלמלא הרשתות החברתיות היה נשאר מרצה עלום שם באוניברסיטת טורונטו בקנדה.
המיזם הזה העלה את חמתו של ליאור שליין, בדרן בתוכנית "גב האומה". מבחינתו, ימין ותרבות הם שני הפכים, על אחת כמה וכמה אם מדובר ב"ימין מתנחלי, דתי, ריאקציונרי", כדבריו של הסאטיריקן המהולל.
הטענה העבשה בשמאל היא שאין תרבות בימין ואין מדע, וגדולי הסופרים והאינטלקטואלים שוכנים בטח בחצרות השמאל. והנה צצה הוצאה לאור הפונה לעולם הרחב, ומביאה בין השאר פרופ' לפסיכולוגיה, המסרב ללכת עם הזרם המייצר חוקי מגדר וכללים פרוגרסיביים, שספרו תורגם ל־30 שפות, והיה לרב־מכר עולמי.
מדוע "נאלצים" אצלנו לפנות החוצה? הנה דוגמה אחת. ב־2005 יצא לאור מפעל תרגום שירה חובק עולם ע"י אריה סתיו. שבעה כרכים, 3,700 עמודים, 1,370 יצירות, 235 משוררים, 8 שפות - לטינית, איטלקית, ספרדית, צרפתית, אנגלית, גרמנית, פולנית ורוסית. שירי יוון תורגמו בעקיפין מאנגלית. לצד השיר בשפת המקור מופיע התרגום, כך שאפשר לשפוט. לשירים צורפו מבואות, רקע, ביוגרפיות והערות, וכל זה בשפה קולחת ללא יובש אקדמי ושפה מנופחת. 1,000 צילומים ואיורים וכהנה מִכְמַנים.
סתיו כינה את מפעלו "משוט פיוטי על־פני תרבות המערב". קול ענות נשמע במחנה הקידמה. בכרך הראשון, בתום הקדמתו כתב: "בחפץ לב הייתי מודה לקרנות שונות בארץ, כדוגמת הקרן לתרגומי מופת, קרן תל אביב, קרן משרד החינוך ועוד; אולם כל הניסיונות לפנות אל גופים אלה, או שנענו בשלילה, או על פי הנוהג שהתקדש במקומותינו, לא נענו כלל". רשתות הרדיו, ערוצי הטלוויזיה ושני העיתונים הגדולים אז, לא טרחו לציין אירוע מדהים זה. קומיסרי התרבות מתפארים בצורך בפתיחות כלפי העולם ובעיקר כלפי ה"אחר", אך הם אלה המונעים את פתיחת שערי התרבות.
האם המדמנה התרבותית יאה לישראל כפי שישראל יאה לה? האם עצמאות המדינה מנועה מהכיל תרגומי מופת רק משום שאריה סתיו אינו מהמחנה הנכון (סתיו עמד בראש מרכז אריאל למחקרים)? אחד המומחים לשירת שייקספיר סבר שיש להעניק פרופסורה שלמה על כל שורת תרגום של סתיו לסונטות האהבה של שייקספיר; גם זה עבר בשקט מופתי.
ההתעלמות היא דרך נוראית ל"נצח" את היריב. אלא שההתעוררות הזו גם בתחום ההוצאה לאור, כמו גם עלייתם של אינטלקטואלים שמרנים מהמעלה הראשונה, היא תקווה גדולה לשיח יותר שפוי ולהפריה הדדית מבוססת דעת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו