התחושה משונה. אתה צופה בהצגת תיאטרון בית ליסין שבה מישהו מגלם את דמותך. המחזה מספר סיפור הנוגע, רכות, במהלך העניינים שהתרחשו בין אפריל 1992 במסעדה הודית בתל אביב לבין חתימת ההסכם בספטמבר 1993 על מדשאת הבית הלבן, אבל לא ממש.
"אוסלו" של ג'יי. טי. רוג'רס מתאר זוג נורבגי שהתגייס לעשות שלום בינינו לבין הפלשתינים, והצליח לשכנע את הצדדים כי שלום כזה יהיה לטובת שניהם. זה סיפור יפה ודמיוני, המעמיד בסימן שאלה הרבה ספרים ומחזות היסטוריים שעליהם גדלנו בנעורינו.
כחובב תיאטרון, אומר כי מדובר בהצגה מעניינת (הרבה יותר מן הטקסטים היבשים שבהם עסקנו ושאותם החליפו הצדדים ביניהם), המסוגלת להחזיק קהל, בבימוי חכם ובמשחק מצוין. ההפקה המקורית בברודוויי זכתה בפרס טוני, והיא ממלאת אולמות בכל העולם. אבל כצופה־מעורב, אתה מבקש לקום ולומר: זה לא היה כך, כך לא דיברנו, לא על כך היו המחלוקות, ובוודאי - לא זה היה הסגנון.
ידיד אמריקני, שראה את אחת ההפקות בארה"ב, כתב לי כי שמח שסוף־סוף עלה בידו להבין מה בדיוק התרחש בתהליך אוסלו. זה הצחיק אותי, אבל לא רציתי להשבית את שמחתו. לא רציתי לשלוח אותו אל הספרים שחלק מאיתנו כתב, בפירוט רב, על היוזמה, ההתלבטויות, המרוץ לביטול החוק שאסר פגישות עם אנשי אש"ף לפני שהחל התהליך בנורבגיה, על המתח העצום בין ראש הממשלה דאז, יצחק רבין, לבין שר החוץ דאז, שמעון פרס, אשר בלעדיו אי אפשר להבין חלק ניכר מן המהלכים (כולל את העובדה שסגן שר אינו מעדכן את הממונה עליו ואת ראש הממשלה על מהלך דרמטי כל כך שהוא יוזם). ובאשר למהות - גם היא אינה מחודדת במחזה, ואינה עומדת על שני בסיסיה העיקריים: ההיבט הטריטוריאלי של השלטון הפלשתיני העצמי (בניגוד לאוטונומיה האינדיבידואלית שהיה ראש הממשלה המנוח, מנחם בגין, מוכן להעניק לפלשתינים), וההכרה ההדדית שבין הארגון לשחרור פלשתין ומדינת ישראל (מעבר לעובדה שבתהליך אוסלו היתה זו הפעם הראשונה שבה התקיים מו"מ רשמי בין אש"ף לישראל).
כשנפגשתי עם המחזאי (איש מרשים, בעל ניסיון בכתיבת מחזות מוצלחים על נושאים היסטוריים), שאלתי אותו לפשר העניין, והודיתי בפניו שמעולם לא עלה בדעתי כי התהליך המדיני הזה יהפוך למחזה. הוא סיפר לי על פגישה אקראית בין ידידו, במאי ההצגה, ובין מונה יול, הדיפלומטית הנורבגית אשר היא, ובעלה טריה לארסן, ממלאים תפקיד מרכזי במחזה. הבמאי התרשם מכך ששני אנשים החיים בחברה כל כך מוגנת ועשירה, טורחים להגיע למזרח התיכון ולהציע לשני הצדדים להתארח באוסלו ולקיים שם את שיחותיהם המדיניות. הבמאי סיפר למחזאי, והמחזאי כתב מנקודת המבט של תושבי ארץ הקור. הוא חשש פן עבודת מחקר אל מול המעורבים הישירים בתהליך תהרוס את הסיפור...
אני מודה שהיה בי כעס. רק מעטים קוראים ספרים מדיניים ומתעניינים בפרטים. רבים יותר הולכים להצגות וצופים בסרטים. בתחרות על "הסיפור האמיתי", בין ההצגה לבין הספרים והיומנים, תזכה ההצגה, והיא תהיה זו שתישאר בזיכרונותיהם של המתעניינים.
במחשבה שנייה אמרתי לעצמי: העובדה שמישהו מצא בתהליך המו"מ החשאי והסבוך הזה זווית ראייה מקורית, הצובעת את הסיפור בנופך קצת רומנטי והיתולי, אינה נוראה כל כך. הרי זה סיפור על אנשים משני הצדדים של סכסוך דמים מתמשך, המבקשים להגיע להסכם שלום היסטורי ביניהם. בסופו של דבר מאמין גם המחזה כי זה אינו בלתי אפשרי וכי הנהגות המאמינות בשלום, מסוגלות לעשות זאת. ומוטב כך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו