פסק דין דרמטי שנתן השבוע השופט שטיין חמק מהרדאר הציבורי. לאחר עשרות שנים של מדיניות "הכל שפיט", חזר בית המשפט העליון להכיר בגבולות סמכותו להתערב במדיניות הממשלה.
ממשלת ישראל בחרה, משיקוליה המדיניים, לאפשר העברת כספים מקטאר לשלטון החמאס בעזה. זו הייתה הכרעה שנויה במחלוקת, ויש בהחלט מקום להתלבט אם מדיניות כזו תשפר את מצבה המדיני והביטחוני של ישראל - או שמא תפגע בו. יש גם מקום להתלבט בשאלות הערכיות שמהלך כזה מעורר. אלא שכנהוג בישראל בדור האחרון, שאלת מדיניות זו הובאה להכרעתו של בית המשפט העליון. קבוצת תושבים מעוטף עזה עתרה לבג"ץ ודרשה שיורה לממשלת ישראל להימנע מהעברת הכספים. השופט שטיין הביע את הזדהותו עם המצוקה הביטחונית שבה חיים העותרים, אך דחה את העתירה על הסף והבהיר כי אין זה מתפקידו של בית המשפט לנהל את מדיניות החוץ והביטחון של ישראל. מבלי לנקוט עמדה בשאלה הפוליטית־מדינית עצמה, הבהיר שטיין כי לא מדובר בשאלה משפטית, ולכן אין לצפות מבית המשפט להתערב בה. כך, לאחר כשלושה עשורים שבהם בית המשפט שם עצמו כפוסק אחרון בשאלות פוליטיות, חוזר סוף סוף בית המשפט לעמדה שהנחתה אותו בעשורים הראשונים של המדינה ולעמדה המקובלת גם כיום בעולם המערבי: לא הכל שפיט.
התומכים בעמדה שלפיה על בית המשפט למשוך את ידו מסוגיות פוליטיות של מדיניות חוץ וביטחון, מרבים להזהיר מפגיעה באמון הציבור. לטענתם, בכל פעם שבית משפט נכנס להכרעה בנושא השנוי במחלוקת פוליטית, הרי שכל הכרעה שלו תפגע בהכרח באמונם של אותם חלקים בציבור שעמדתם הפוליטית מנוגדת להחלטתו. זהו אכן אינטרס חשוב. אך השופט שטיין מציב נימוק מהותי יותר, ומזכיר כי ניהול מדיניות חוץ כלל לא יכול להיבדק בקנה מידה משפטי. לא זו בלבד שמדיניות "הכל שפיט" אינה משתלמת מבחינה תועלתנית, היא גם לא מוצדקת מבחינה עניינית.
נמחיש את הדברים מפסק הדין של בג"ץ בעתירה נגד תוכנית ההתנתקות. בג"ץ סירב אז לדחות את העתירה בטענה של חוסר שפיטות, ונכנס לבירור משפטי בשאלות כגון אם מוצדק מבחינה ערכית לפנות מתיישבים לצרכים מדיניים, ואם תוכנית ההתנתקות צפויה לשפר את מצבה המדיני והביטחוני של ישראל או שמא להפך. עשרה שופטים קבעו אז שמוצדק לפנות מתיישבים לצרכים מדיניים, וכי תוכנית ההתנתקות צפויה לשפר את מצבה המדיני והביטחוני של ישראל. שופט אחד קבע ההפך, וביקש להורות על עצירת תוכנית ההתנתקות.
נשאלת השאלה, אילו כלי עבודה מקצועיים הובילו כל אחד מן השופטים להכרעתו? הרי מדובר היה בדיוק באותן שאלות פוליטיות שחצו באותם ימים את הציבור בין קושרי הסרטים הכתומים לבין קושרי הסרטים הכחולים. כאשר שופט מכריע בשאלה פוליטית הנוגעת ליחסי החוץ והביטחון, הרי שהכרעתו נשענת על השקפתו הפוליטית. איזו הצדקה יש להעדפת השקפתם הפוליטית של שופטים על זו של אזרחי המדינה שבחרו ממשלה? כיצד שאלה פוליטית הופכת לשאלה "מקצועית" שההכרעה בה עוברת למומחים?
חשוב להדגיש כי חזרתם של גבולות השפיטות לא נוגעת רק לבתי המשפט, אלא בראש ובראשונה למערכי הייעוץ המשפטי של הממשלה והכנסת. בעקבות הפיכתן של שאלות מדיניות לעניין שבו עוסקים בתי משפט, הפכו גם היועצים המשפטיים, ביתר שאת, לשותפים לקבלת ההחלטות בשאלות פוליטיות של מדיניות. מפני שעל כל התערבות שיפוטית לאחר מעשה, מצאנו התערבות כפולה ומכופלת של יועצים משפטיים בקביעת המדיניות מראש. הפסיקה של שטיין תשיב, אפוא, את הסמכות והאחריות לנבחרי הציבור בשאלות של מדיניות, גם מול מערך הייעוץ המשפטי. בעניינים כאלה קבע שטיין בצדק כי "ממשלתנו נותנת דין וחשבון לכנסת ולבוחר, ולא לנו".
ד"ר אביעד בקשי הוא ראש המחלקה המשפטית בפורום קהלת
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
