מעשה שהיה באמת. לפני כ־20 שנה התגוררתי עם משפחתי ביחידת דיור ששכרנו מידי שכנה, שהייתה ראש מחלקה בפרקליטות המדינה, וחיברה דו"ח שנוי במחלוקת בנושא המאחזים. בקיצור, בכירה בקרב מי שנהוג לכנותם "שומרי הסף" או "כלבי השמירה של הדמוקרטיה". ברשותנו היתה כלבה צעירה, ובעת שהתייחמה, צבאו כלבי השכונה על ביתנו במשך ימים אחדים. באחד הימים האלה הוציא אחד מבני ביתה של השכנה את כלבתם הקטנה לטיול ושחרר אותה מהרצועה. היא הותקפה על ידי אחד הזכרים ומתה מפצעיה. בהחלט מקרה מצער.
כעבור יום קיבלתי לתדהמתי מכתב מאיים, חתום בידיה של אותה פרקליטה בכירה, שטענה כי האירוע המצער היה באחריותי, ואני ומשפחתי נדרשים לעזוב מיידית את דירתנו ואף צפויים לדרישת פיצויים מצידה. התברר, כי אכן, למרות האיכות האנושית ושיקול הדעת הטהור של אנשי הפרקליטות, שעליהם שמענו כה רבות, כלבי השמירה יודעים להפוך לכלבי תקיפה כאשר מדובר בעניין הנוגע להם אישית. המכתב חסר הבסיס וההיגיון זכה כמובן למענה הראוי לו, אך היתה בו הוכחה לעיקרון המקובל אפילו בהגות הליברלית, לפיו אין לסמוך על אדם שידון בצדק בעניינו.
נזכרתי במקרה זה בשבועות האחרונים, כאשר חזינו בבכירי משרד המשפטים, בהווה ובעבר, מתגייסים להגן על עניינם השנוי במחלוקת עם שרת המשפטים איילת שקד, בשאלה למי הסמכות לקבוע את עמדת הממשלה בנושאי חקיקה - בידי השרים או בידי פקידות משרד המשפטים? ביטוי מצוין לעמדת "כלבי התקיפה" המשפטיים נתנה טליה ששון, בכירה לשעבר בפרקליטות ובקרן החדשה לישראל, שתמכה מפורשות בעמדת היועמ"ש מנדלבליט והמשנה זילבר, שלפיה "אין השרה יכולה לקבוע על דעת עצמה כי זילבר לא תייצג את הממשלה בדיוני הכנסת".
הנה נאמר הדבר במפורש: פקידי משרד המשפטים אינם מייצגים את עמדתם האישית או הקבוצתית, אלא קובעים את עמדת הממשלה, במקומם של נבחרי הציבור. הוויכוח הנוכחי ניצת אמנם בהקשר של דיון על פגיעה אפשרית בחופש הביטוי מצד חוק הנאמנות בתרבות, שהעלתה שרת התרבות; אך מאחוריו עומדת דרישה מרחיקת לכת עוד יותר של הפקידות: פקידי משרד המשפטים סבורים, שהם הקובעים את עמדת הממשלה בכל נושא, רחוק ככל שיהיה מסוגיות חוקתיות.
לפי גישה זו, גם אם מתקיים בכנסת דיון בחוק הנוגע למשק החלב, ושרי הממשלה תומכים בפתיחת השוק לתחרות, אך פקידי משרד המשפטים פוסלים זאת על בסיס אמונתם ב"צדק חלוקתי" - אמורים הכנסת והשרים לקבל שעמדת הממשלה היא זו של הפקידים ולא של נבחרי הציבור! זו לא רק עמדת טליה ששון, אלא גם עמדת היועץ המשפטי והמשנה שלו, שהתעקשו להופיע בפני ועדה בכנסת שדנה בנושא משק החלב, אף ששרת המשפטים כבר הופיעה בפניה.
כיצד מצדיקים תומכי הפקידות המשפטית את עמדתם התמוהה? ששון טוענת ש"היועץ המשפטי לממשלה הוא נציג האינטרס הציבורי הכללי", ומכאן יתרונו על שרים שהם רק נבחרי ציבור, וחלקם אפילו לא משפטנים. אולי אמונה עיוורת זו, שהיועץ ואנשיו הם בעלי איכות אנושית נדירה ושיקול דעת ללא רבב, טובה למאמינים בסיפורי מעשיות, אך האירוע שתואר בתחילת המאמר ורבים נוספים כמותו מלמדים אחרת. במקום מעשיות, רצוי לשקול את האפשרות שכל אדם עלול לטעות, ואפילו לשקול שיקול זר, כאשר הוא דן בעניין הנוגע לו - ושלמרות כל חסרונותיה של הדמוקרטיה, שלטון של פקידים משפטיים עדיין לא נמצא עדיף עליה.
כפי שכתב אפלטון ב"המדינה" שלו, שבה המשיל את השומרים לכלבים: חשוב ללמד את השומרים להבין את מקומם הראוי, אחרת "הם לא ימתינו שאחרים ינסו להרוס את המדינה, אלא יעשו זאת בעצמם".
ד"ר אופיר העברי הוא המשנה לנשיא מכון הרצל בירושלים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו