אין להם אלוהים

"דברים כאלה קורים רק אצל חילונים", אמרנו • אבל זה קרה אצל דוד המלך ואצל מוטי אלון "המלך", ויכול לקרות בבית הכנסת • הלכות "ייחוד" הן לא חומה בלתי עבירה: אנחנו לא יותר טובים מהם

* מהיום כולנו נכנה אותו "מוטי אלון". בלי התואר המקדים שאינו ראוי לו. הסָפֵק הוצא מהמשחק. אני אמא ואני דתייה, והתלונה החדשה והמבוססת נגד אלון לא מעוררת בי את החרדה לגבי ילדיי שעורר בי הפרסום לפני תשע שנים. אני מבינה ש"רב הנסתר על הגלוי" הוא נחלת העבר. היום רב הגלוי. כל רב. 

 

* בתחילת 2010, בפיצוץ הראשון, פרסמתי בעמודי החדשות של העיתון את תחושותיי. הכותרת (בעמוד הראשון) היתה: "רעידת אדמה בציונות הדתית". אלון היה אז הדמות הבכירה היחידה שהיתה מוסכמת על כל תתי הפלגים במגזר, המנהיג היחיד שנותר לקהילה הפצועה לאחר ההתנתקות. כולם ראו בו מורה דרך, אב רוחני, אדמו"ר. 

באותו טור המום, שהודפס יום אחרי הפרסום על התלונות שהגיעו לפורום תקנה, כתבתי מי היה עבורנו "הרב" אלון: "כולם היו בניו, כולנו היינו בניו, כולנו שתינו בצמא את דבריו הנכוחים על מוסר, על הלכה ועל קדושה. ואנה אנו באים עכשיו". בהמשך סייגתי שלא הוכח דבר, אך הוספתי "נדמה שכל אדם שכיפה לראשו מתבייש ביום הזה. אולי גם הקדוש־ברוך־הוא מתבייש". 

אני זוכרת את הזעזוע בפורומים הפנימיים. את ההלם. קהל שומעי לקחו - מאות אלפים - קיבלו את אזהרת פורום תקנה כלשונה. משקלם הציבורי של חברי הפורום וקולם הצלול הדיחו את האיש מהבמה. הסקירות בעיתונות השבוע הראו כאילו הוא חזר לגדולתו. ולא היא. רק כמה עשרות נותרו באמונתם השבתאית כי מדובר בזך וטהור. הרוב החרימו אותו, וזכרו את פשעיו ואת הרשעתו. 

נחזור ל־2010. התהלכנו כואבים, מבולבלים. רועה כריזמטי ניצל את מעמדו החזק מול תלמידים במצוקה למטרות של תאווה, פורר את הקודים שהוא עצמו הטיף להם, נחשד במעשים שמנוגדים להלכה, לחוק, למוסר, ניצל אמון שנתנו בו תלמידים. ואני מסתכלת על הדרך שעשינו, התבגרות של קולקטיב, ויודעת שהרבה השתנה מאז. 

 

* אין אדמו"רים בבני עקיבא. אין אדמו"רים בבר־אילן. אין אדם אחד שצובר כוח בלתי מוגבל. עם כל פרשה נוספת, האמון בסמכות רבנית נשבר לרסיסים קטנים יותר ויותר. זאב קופולוביץ (לשעבר ראש ישיבת נתיב מאיר) ריצה עונש מאסר. אליעזר ברלנד (לשעבר מנהיג "שובו בנים") הודה במעשים מגונים וישב בכלא. גם עזרא שיינברג מצפת רואה את הסורגים מבפנים. 

שוב ושוב, מי שהשקו אותנו בדברי מוסר מקושטים התבררו כמי שאין להם אפוטרופוס. ואין להם אלוהים. האמון התרסק. אי אפשר להדביק את הרסיסים האלה לזגוגית חדשה. 

ההורים, בני דור הכוויות על בשרם, מזהירים את הילדים: התרחקו מכריזמה נוצצת. מסחף. גורו לכם מגורו. אל תסכימו לדלת סגורה. מורים ורבנים נשמרים מכל מגע תמים. בכל הישיבות הופסקו ההתייעצויות האישיות בחדר סגור. אנחנו נסלדים מבעלי כוח רב מדי, מאלו שמכנסים סביבם "חצר". פרשת מוטי אלון היא אחת הפרשות בעלות הלקח החינוכי שידענו: למדנו שאין מחנכים שאפשר לסמוך עליהם בעפעפיים סגורים. 

 

* הפנימיות הישיבתיות נופלות. בתהליך איטי אך עקבי הולכות ונסגרות ישיבות תיכוניות שכוללות פנימייה, כולל פנימיית דגל כמו המדרשייה המפורסמת (שכמעט נסגרה ולבסוף אוחדה עם תיכון ברשת אורט), שבין בוגריה אישי ציבור רבים. 

הגברים הדתיים בני גילי למדו כמעט כולם בישיבה תיכונית פנימייתית. החל מגיל 14 (כיתה ט'), ולעיתים מגיל 12 (כיתה ז'), הם ראו את סלון הבית שלהם אחת לשבועיים בלבד. האליטה שלחה אז לפנימיות. לא הבינו את הסכנה. האמינו לשקר הפטרוני "אנחנו נדע לחנך את הילדים שלכם טוב מכם". שלחו ילד בלי חתימת שפם עם מברשת שיניים ופגשו אותו פעמיים בחודש. 

היום ברור שמדובר בדור ששילם מחיר נוראי. רק בתי הילדים בקיבוצים נוראים מזה. שלושה־ארבעה עשורים בוצע במגזר הדתי ניסוי בבני אדם צעירים. ניסוי כושל, שלקח מהנערים חום של בית, אוכל של אמא, ובעיקר עין פקוחה של הורים. והיום אנחנו יודעים שהיו בסביבתם סוטים במסווה של מחנכים. לא עוד. מדי שנה נפתחות מסגרות חינוך מצוינות שבהן הילד חוזר הביתה אחר הצהריים, וישן בבית, ואמא ואבא שלו הם המחנכים העיקריים. 

 

* נפלה לנו ההתנשאות. "דברים כאלה קורים רק אצל חילונים"? לא. זה קרה אצל דוד המלך וקרה אצל מוטי אלון המלך, ויכול לקרות בבית הכנסת הקרוב לבית. ועל כן החילונים לא פושעים יותר, והלכות "ייחוד" הן לא חומה בלתי עבירה. אנחנו לא יותר טובים מהם. 

היתה גם התנשאות כלפי הנטייה ההומו־לסבית, שרוככה מאוד, לבלי הכר, בציבור הדתי. לפני עשור אמרו אצלנו שנטייה מינית היא בעיקר תלוית סביבה ותרבות. היום יש הכלה, רגש, הבנה שיש גם אלמנט גנטי, מולד, אוזן כרויה למצוקה, לכאב. במשפחות דתיות מסיבים לשולחן השבת עם הבן ובן־זוגו, ושניהם עם כיפה. יציאתו הטרגית מהארון של מוטי אלון טלטלה משהו בעולם המושגים הפנימי. באופן מוזר וחרף הפוגענות שלו, היא שיפרה את היחס להומואים דתיים: יש הבנה שזה קורה במשפחות הכי טובות (לא הצד הפלילי והנצלני).

השיח על מיניות בחברה הדתית נפתח והשתכלל. מה שהשפיע הם הרשתות החברתיות, תהליכי עומק, וגם פרשת אלון. הזדמנות לדבר עם עצמנו ועם ילדינו לא רק במונחים של אסור ומותר. 

 

* לפני תשע שנים הרגשנו בושה, ואחריות קולקטיבית. התכווצנו בגלל "חילול השם". מעבר לנזק שנגרם לקורבנות, העציב אותנו גם נזק משוער שנגרם לשמו הטוב של הציבור המאמין. אני לא יודעת אם זה טוב או רע, אבל אנחנו כבר לא שם. אני לא צריכה להתבייש בגלל הכיעור של איש אחר. 

ובכל זאת, יש קהילה. ופורום תקנה הוא נקודת חוזק של הקהילה הזאת. אנשי הפורום, צדיקים הפועלים בהתנדבות, לא מתיימרים להחליף את המערכת. המתלוננים מקבלים מהם המלצה וליווי להגשת תלונה במשטרה. פורום תקנה ממלא ואקום: כתובת לתלונות שאין בהן עבירה פלילית. תעודת כבוד לפורום ולציבור שולחיהם.

 

* אני אומרת לילדים שלי לשים לב לפעמון אזהרה בבטן. אני לא אומרת "אם מישהו עשה לכם משהו לא נעים - תספרו", כי פגיעה מינית יכולה להיות בנועם, אלא שאם יש להם תחושה שמשהו לא בסדר, לא תקין, לא צריך להיות ככה - לספר למבוגר. עוד אני אומרת להם שאין בעלי סמכות שמותר להם מה שאסור לאחרים. כמו ההבחנה בתורה בין נביא אמת לנביא שקר: אם הוא מדיח אותך למעשה אסור, הוא פשוט לא רב.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו