פרסום עדויות הנשים הסובלות מאלימות, אתמול ב"ישראל היום", נגע לליבי. לא פשוט לגרום לנשים כה פגיעות, שחוו אירועים אלימים מבית, להיחשף ולשתף. הן עברו מסע תלאות מ"החיים המשותפים" עם האלימות ועד ליציאה לדרך חדשה כגיבורות אמיתיות.
לאחר הראיון הן דיברו עליו כל הערב. הרגישות וההתעניינות הכנה נתנו להן תקווה שלמישהו אכפת. הן לא הצליחו להישאר אדישות ליחס, שנתן להן את מה שהן כל כך זקוקות לו - תקווה.
אני יודעת שהשביתה אתמול נפלה על חג והקבילה לזמן שבו הרבה אימהות גם ככה נמצאות בחופשה עם ילדיהם. אבל אתם יודעים משהו? זה בכלל לא משנה, כי עובדה שהיא גרמה לתקשורת להתעניין באותן הנשים, ובכך המאבק השיג את שלו מבחינת המודעות שהוא ייצר.
את השורות הללו אני כותבת מבית קפה סמוך לכיכר רבין בתל אביב. בעוד דקות אחדות תתחיל עצרת נשית היסטורית, כה חשובה, שמסמלת בעבורי דרך חיים. אחרי שנים בעולם העסקים בחרתי לפני שנים אחדות לחזור למקורות, לעובדת הסוציאלית שבי, להקשיב ללב וללוות את הנשים שמתמודדות עם הזוועות מדי יום ולסייע להן לצאת מהחושך אל האור. חירותן ממלאת אותי.
מנתונים שברשות "לא לאלימות", חצי מיליון נשים נמצאות במעגל האלימות במדינת ישראל, ולצערי מאותן הנשים יגיע הרצח המזעזע הבא. יש גם תקופות שבהן יותר נשים אוזרות אומץ להתלונן, והן מגיעות בדרך כלל אחרי החגים. לפני החגים קשה לפרק משפחה אז האישה מעדיפה לסבול, תוך כדי החגים העימותים מגיעים לרתיחה, ואחרי החגים אם הן מספיק חזקות הן עוזבות. מדי יום אני רואה את הנשים במעונות לנשים הסובלות מאלימות.
על אף הסיפורים הקשים והעצובים שהנשים מביאות, תתפלאו לגלות שהמקום הוא שמח. המעון קולט כל אישה ואפשר לראות כיצד חיות יחדיו חרדיות לצד ערביות, לצד חסרות מעמד, לצד עולות חדשות, לצד ישראליות ותיקות. החיים יחד יוצרים חברויות ומעגלי קליטה. זה מרגש. צריך לזכור שזה יכול לקרות לכל אחת.
אני מצדיעה לנשות ישראל על האיחוד המרגש שלהן ועל קירוב הלבבות באשר למטרה שלשמה קמה המחאה שהובילה גם לשביתה. מטרה בת שתי מילים: "לא לאלימות".
הביאה לדפוס: דניאל רוט־אבנרי
הכותבת היא מנכ"לית "לא לאלימות"
