1 קצת יותר מ־40 דקות לפתיחת המשחק שלשום באנפילד, אני מזהה אח ואחות, בני 60 פלוס, מתחבקים מחוץ לאנפילד וקובעים להיפגש בסיום. הוא ייכנס איתי ליציע ה"קופ" האדום, היא תשב ממול, בחולצה כחולה. "זה ככה מאז שהיינו ילדים בסיקסטיז", הוא נענה לפנייתי בתור למזנון. בירה קרה אחת לפני שהמרסיסייד נחצה לשניים.
הקופ מתמלא, ואני מוקף אוהדים שרופים, שמצמררים כששרים בעשרות אלפי גרונות בהתרגשות את ההמנון "You'll Never Walk Alone". אין לתאר את התחושה בשתי דקות השירה הטקסית והמכשפת.
המשחק נפתח, והצלה מדהימה של אליסון, שוער ליברפול, מצילה אוהדים באדום משיברון לב. קבוצתם אינה במיטבה, וסביבי יש תחרות בין שני ביטויים: "fuck off", שמוצמד לשחקני ליברפול המאכזבים, ו"dick head", שהפך לשמו הרשמי של שופט המשחק. הנימוס הבריטי אופסן בשערי הכניסה.
2 ה־0:0 מתמשך, ואני מצטרף לקריאות התסכול, חלקן באנגלית עם מבטא בולט, וחלקן בעברית, אחרת איך מאנה יבין שרוברטסון פנוי באגף השמאלי? הדקה ה־95 כבר כאן. אוהדי אברטון מקניטים על הפגיעה במרוץ האדום לאליפות, שמחכה כבר 29 שנה. הקופ מחזיר עם "לא זכיתם בכלום מאז 1995" (מתנחם בהצלחות מאוחרות יותר של ליברפול).
הכל משלימים עם התוצאה המאכזבת, מכפתרים מעילים ומחכים לשריקה האחרונה כמו לגזר דין מוות.
אבל אז הקסם והמזל של אנפילד חוברים. בעיטה רעה של ואן דייק פוגשת השמטה של שוער אברטון ונבחרת אנגליה, פיקפורד - ומכולם היה זה אוריגי, המחליף שזוכה לפירורי דקות, שנגח מטווח אפס לרשת, שש דקות בתוספת הזמן. הגג של הקופ עף, ואני מוצא את עצמי צורח, דומע ומחבק זרים גמורים, ש"הגול המחורבן הזה", להגדרתם, היה שווה עבורם גם את התקף הלב שכולם בטוחים שחוו. אבל זה לא היה התקף, אלא רק הלב, שפועם בחוזקה בכל פעם שאנפילד פותח את שעריו.
במורד רחוב וולטון ברק הקפוא, אני קולט את אותם אח ואחות, אנדי וריטה, מחובקים שוב. אני שואל והוא משיב: "אני מקווה שתמיד אהיה זה שמנחם אותה". היא מחייכת לרגע. ליברפול, תעשייתית ואפורה ככל שתהיה, הפעילה את קסמיה שוב, כי לעולם לא תצעדו שם לבד. לעולם.
