של מי הריבית הזו?

ריבית בנק ישראל ירדה בעשור האחרון ב־95% ויותר, אך הריבית שאנחנו שילמנו לבנקים ולחברות האשראי כמעט לא השתנתה. ממלאת מקום הנגיד, ד"ר נדין בודו טרכטנברג, הפתיעה ביום שני השבוע בהחלטה על העלאת הריבית ב־0.15% לרבע אחוז. נראה שההסבר היחיד המניח את הדעת הוא ניסיונה להטביע חותם.

לדברי בנק ישראל ממלאת המקום לא התייעצה עם הנגיד הנכנס, זה גם מנוגד לחוק לעשות זאת - לערב בהחלטה מי שאינו אחד מחמשת החברים במועצת הבנק. מכל הסבריה לא נראתה כל סיבה להעלאה דחופה כבר החודש, ערב כניסתו לתפקיד של הנגיד הבא, פרופ' אמיר ירון.

נכון, מדובר בהחלטה על העלאה מינורית, אך בעיתוי הזה מדובר בהחלטה דרמטית - בשבירת ההגה, אחרי לא פחות משבע שנים וחצי שבהן לא התקבלה החלטה על העלאת ריבית - אלא על הורדה בלבד, ואחרי שלוש שנים וחצי שהנגידה היוצאת, ד"ר קרנית פלוג, נקטה מדיניות שמרנית, המצופה מבנק מרכזי, והותירה את הריבית על כנה. 

הנגידה היוצאת הסבירה לא פעם שהיא לא תשנה את כיוון הריבית לפני שיעד האינפלציה יגיע לטווח היעד - בין 1% ל־3%, והיא גם הבהירה שהיא לא מתכוונת להגעה מתמטית בלבד. כיום האינפלציה עומדת על 1.2%, מה שבהחלט לא מצדיק את שינוי המדיניות מתוך השיקול הזה. אם נוסיף לכך את העובדה שהחוזים העתידיים על הריבית ל־12 חודשים נסחרו השבוע ברמה של מתחת ל־1%, ברור שעדיין אי אפשר לומר שהאינפלציה הרימה ראש ברמה שמצדיקה העלאת ריבית דחופה.

החלטה שכזו היתה מחייבת להישען על שינוי דרמטי בשוק שמחייב תגובה מיידית. גם המשתנים האחרים לא מצדיקים שינוי שכזה כעת. לכאורה, נפתח פער גדול בין הריבית בארה"ב לזו שבארץ. אך שם היא כבר עברה את ה־2%, אחרי שלוש העלאות ריבית השנה, והעלאה נוספת שצפויה לפני סוף 2018. אלא שבארה"ב האינפלציה יותר מכפולה מאשר בישראל, ושם המשק אחרי כמה הרחבות מוניטריות ובמצב אשראי אחר. שם שוק הנדל"ן התעורר אחרי נפילה וכאן הוא בתרדמת בשל מדיניות גירוש משקיעים - מהשקעות ריאליות ומשוק הנדל"ן. 

בודו טרכטנברג מסיימת את הקדנציה הנוכחית שלה כמשנה לנגידה בחודש פברואר 2019. יש להניח שההערכה שלה היא שהיא לא תתבקש להישאר בתפקידה לקדנציה נוספת. סביר להניח שפרופ' ירון, הנגיד הנכנס, ירצה להחליף את המשנה, כך שההחלטה הזו כנראה היתה ההזדמנות יוצאת הדופן שלה לקבל החלטה נועזת שתשאיר את חותמה. 

הסוד הגדול של הבנקים

הריבית היא הכלי של הבנקים המרכזיים להשפיע על כמות הכסף בשוק ולכן גם על המחירים, כדי לשמור על היציבות. הדעה הרווחת כיום היא שכשמוזילים את הריבית נוצר תמריץ בשוק ליטול אשראי ולצמצם בחסכונות - מה שמגביל את הפעילות בשוק ותורם לצמיחה, אך גם עלול לגרום לעליות מחירים - לאינפלציה.

מנגד, כשמייקרים את הריבית, הנטייה של השחקנים בשוק היא לצמצם אשראי ולהגביר את החיסכון, ובכך גם למתן את הצמיחה ואת עליות המחירים. אך תיאוריות כלכליות הן עניין סבוך שדורש בדיקה מתמדת של התנהגות השוק, מכיוון שמדובר ב"נטיות" שתלויות בגורמים רבים נוספים.

ביפן, למשל, ניסיונות הממשלה והבנק המרכזי להוציא את המשק ממיתון כללו הורדת ריבית אל מתחת לאפס. במילים אחרות, הבנק המרכזי הציע בונוס על חלוקת כסף - רק קחו. אבל היפנים לא קפצו על המציאה, או לא מספיק בשביל לצאת מהמיתון. 

גם בארץ נוצר מצב שונה מהעולם. שר האוצר, משה כחלון, אמר השבוע בכנות כי "אם יש דבר שלא הצלחתי בו הוא ליצור עוד בנק או שניים". זו בהחלט הבעיה של ישראל - היעדר התחרות בבנקאות. מכיוון שבין השאר הריכוזיות בבנקים נטלה מהבנק המרכזי את הכלי המרכזי, אולי היחיד שלו - שליטה במחיר הכסף.

עד לפני עשור היה קשר הדוק בין רמת הריבית של בנק ישראל לריבית במשק. כיום הקשר הזה רופף לחלוטין. ב־2008, כשהריבית של בנק ישראל עמדה סביב 5.5%, משקי הבית שילמו ריבית של 15%-10% על חשבונות העו"ש ועל האשראי בחברות האשראי. אך גם אחרי שהריבית צנחה ב־95%, הריבית ללקוחות הבנקים נותרה בעינה - גם האשראי הפרטי וגם האשראי לחברות.

כיום משקי הבית משלמים במקרה הטוב פי 100 עד פי 150 מהריבית של בנק ישראל, אז מה המשמעות של שינויי הריבית? אם ניזכר בעבר הרחוק קצת יותר - לפני עשור וחצי, כשריבית בנק ישראל עמדה על 10% ויותר, האם שילמנו לבנקים על משיכת יתר בחשבון העו"ש ריבית של 1,000% לשנה? ודאי שלא. אבל זהו היחס המינימלי שאנחנו משלמים כיום.

במילים אחרות, הבנקים המסחריים נטלו את המושכות מהבנק המרכזי והם עצמם מווסתים את תאוות הלקוחות ליטול אשראי. הם מעודדים אותנו לקחת כסף, כי הוא נמצא והוא זול, אבל במחיר שהם עצמם קובעים, ולא במחיר שבנק ישראל מכתיב. והם לא נותנים אשראי זול כמעט לאף אחד.

בסודי סודות הבנקים יגלו שיש לקוחות שהוא מציע להם ריבית זולה בעשרות אחוזים מזו שאתם מכירים, אבל ברוב המקרים מדובר בלקוחות שכלל לא מעוניינים בו. כך, למעשה, הגולם קם על יוצרו - אותו בנק מרכזי שיצר את הקרטל הבנקאי הפך למיותר, מסורס, נטול יכולת השפעה. במצב הזה, שבו הבנק המרכזי לא יכול להשפיע באמצעות הריבית הוא לא יותר מדחליל.

הבנק המרכזי מנסה לשמור על יציבות השקל מול המטבעות הזרים - בעיקר הדולר והיורו, אך גם רכישות של עשרות מיליארדי דולרים לא ממש מצליחים לעשות זאת. הוא מנסה, או נכון יותר הפסיק לנסות, להשפיע על הריבית, אך הוא כבר לא ממש יכול. הוא מנסה לשלוט בבנקים המסחריים, אך לא באמת מצליח - הם הצליחו לשטות בבנקים בעולם, לפתוח חשבונות במקלטי מס ולהרוויח מסיוע בהעלמות מס, בלי שהפיקוח על הבנקים הצליח לתפוס. הם נתנו אשראי עצום למיעוט לווים וסיכנו את הכלכלה, בלי שבנק ישראל הפריע להם.

המשכנתא במוקד

ובכל זאת, הקשר בין ריבית בנק ישראל לשוק נותר משמעותי בתחום המשכנתאות, ולאו דווקא בגלל ההחזר החודשי. ייקור הריבית, גם כשמדובר בשינוי זעום של 0.15%, הוא בעל משמעות כשנוטלים משכנתא של מיליון שקלים על פני 30-20 שנה. זה יכול להתבטא ב־100 אלף שקלים ויותר, ולכן יקזז בגובה ההלוואה המקסימלי שיותר ללווים ויצמצם את יכולתם לרכוש דירה. בימים אלה ששוק הדיור ממותן, מספר העסקאות בירידה ומספר התחלות הבנייה הצטמצם, אין שום הצדקה להעלאת הריבית. 

גם מהסיבה הזו השאיפה המרכזית של הבנק המרכזי צריכה להיות בתחום שבו נרשם המחדל הגדול ביותר שלו בעשורים האחרונים - בניית הקרטל הבנקאי על ידי חסימת התחרות בתחום. √

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו