יום־יום לאחר הפסקת הצהריים, הרגל התחילה לרעוד באקראיות בלתי נשלטת. בקרוב הצלצול יהדהד ברחבי המסדרונות הריקים, ואנו נשעט החוצה. נחיל ילדים מצחקקים, נדחקים, הומים ונמהרים. עם ילקוטים גדולים מדי על הגב, שועטים ודוהרים אל עבר רציף ההסעות הביתה.
אבל עבורי זה היה אחרת. הייתי צריך להתבונן לצדדים, להיטמע בין היוצאים, אסור להתבלט! אסור לחשוב אם הם יהיו שם היום, הלוואי שילכו לשחק כדורגל... הלוואי שההורים שלהם יבואו לקחת אותם, רק שלא יבואו להסעה. הכי חשוב להגיע ראשון, לתפוס מקום מקדימה, קרוב למשגיחה, שלא יתקרבו, להשפיל עיניים, שלא ישימו לב, אולי אוציא ספר ואתחבא מאחוריו? או שזה יעצבן אותם? רק שלא ישימו לב... רק שלא יציקו לי.
לזכור את מה שאמא אמרה, להתעלם מהכינויים האלו, להתעלם מהצחקוקים המרושעים, מהמכות בצוואר, מהחיוכים המיתממים מאחוריי, לשתוק, לזוז רחוק, רק לא לדבר, שלא ישימו לב, לא לחטוף יותר מדי, לנשוך את השפתיים, רק לא להראות שזה כואב, להיות חזק, לבנים אסור לבכות...
עשורים חלפו מאז, וזיכרון אימת המסדרונות של בית הספר נותר צרוב במוחי. כל חטאי היה להיות הילד החדש בכיתה. ילד מוזר מעצם היותו זר בארץ חדשה. לא שייך, בלי חברים, בקושי דובר את השפה, ילד שהמטרה סומנה על גבו מהרגע הראשון שהוצג בפני הכיתה. טרף קל לכל מי שרצה לשפר את מעמדו בהיררכיה הביזנטית של כיתה ה'2. אבל אל תשלו את עצמכם. כל כיתה ה' בעולם היא חצר ביזנטית עם מלך, ליצן, תליין וקורבן.
התפיסה הוולט־דיסנית של החיים מציירת את עולם הילדות כעולם אינסופי של קרני שמש, דשאים מוריקים, חברים דמיוניים, חדי־קרן דוהרים על פני הקשת וציפורים שמזמרות.
כאלו אמורים להיות זיכרונות ילדותנו. אווריריים, עוטפים ורכים כצמר גפן מתוק. קל להבין למה אנו אוהבים להאמין לזה. בעולם ציני ותחרותי ומלא בדמויי ריגושים מפלסטיק, זה כמעט הדבר התמים האחרון שנשאר לנו כמדד נקי לאושר. תמונת עולם מושלם ובר השגה המלווה אותנו בחיינו הבוגרים. מעטים הם אלו המעזים להיישיר מבט מעבר למסכי הקיטש כדי להיטיב ולראות את הכפילות של עולם הילדות. נפלא מצד אחד, אך גם ארץ אימה מבעיתה, עם יצורי אופל המתחבאים בפינה חשוכה.
יום־יום במשך כמעט חצי שנה הייתי ילד הכאפות והמכות של חבורת בנים מהכיתה החדשה שלי. לא משנה מה עשיתי, אם נחה עליהם הרוח, הייתי חוטף. כשסיפרתי למורים, התוקפים הכחישו, ננזפו ולי היה שקט ליום אחד אך למחרת חטפתי יותר. כשההורים שלי התערבו ודיברו עם הנהלת בית הספר, התלמידים שוב ננזפו ואחרי יומיים של שקט, כשהמשגיחה בהסעה הסיטה את מבטה לרגע, חטפתי יותר ויותר ויותר. עשיתי את מה שאמרו לי, לא הגבתי וקיוויתי שזה יסתיים.
כמעט האמנתי שהשיחות בחדר המנהלת יעשו את ההבדל, קיוויתי שזה ייגמר כשאביו של בכיר הילדים המכים זומן לבירור, ומול עיניי ועיני המנהלת הבטיח שבנו לא ישוב ויכה אותי. לרגע האמנתי שהדבר נגמר, אך המנהלת לא ראתה את חצי הקריצה שהאב שלח לנסיך "השובב" שלו. באותו הרגע הבנתי שלא משנה מה ההורים שלי, המורים או המנהלת מבטיחים, למרות רצונם הטוב, אף אחד מהם לא באמת יכול להגן עלי.
כמה ימים לאחר מכן, שניים מחבורת הבריונים לא הגיעו להסעה. מכוח ההרגל האחרים החלו להציק לי, אך כשאחד מהם ירד לביתו, נותר בכיר הילדים המכים לבד בהסעה והמשיך להציק בלי לשים לב לשינוי ביחסי הכוחות. כל שהיה צריך זה מכה אחת יותר מדי - וחצי שנה של תסכולים, אימה וזעם פקעו בי. קפצתי עליו בכל מאודי, והדבר הבא שאני זוכר זה את הבנות צורחות כשראשו המדמם אחוז בידי, ואני מטיח אותו לרצפת האוטובוס בחדוות זעם כשהמשגיחה מנסה להפריד בינינו. ננזפתי חמורות, נענשתי, הורחקתי מבית הספר לכמה שבועות, אבל כשחזרתי לבית הספר - ההצקות נפסקו לחלוטין.
הלוואי שהסיפור היה נגמר כאן, הלוואי שהיה לו מסר דמוי "חינוכי" ומעוות ש"רק כוח מנצח כוח", אבל הילדות היא כספת פרוצה לרווחה מאחורי גבך. גם הדברים שנדמה לך כאילו נעלת בתוכה לתמיד, מלווים אותך כל חייך. היא מקור הזרם העכור שעולה בך בן־רגע, ומאיים לשטוף את כולך בחמת זעם בלתי פוסקת. הלבה הרותחת שגועשת ומתפרצת וגורמת לך לתהות לאחר המעשה, למה עשית את שעשית.
בשנים שלאחר מכן הפכתי לילד אלים בצורה יוצאת דופן. כל מי שהתקרב אלי לא נכון - חטף. כוח ואלימות היו השפה המיידית שהכרתי כדי להתמודד עם כל איום או מצב חרדה. אין לי מושג כמה גבעולים אחרים כופפתי, שרטתי ושברתי - עד שיום אחד, כמה כיתות לאחר מכן, מצאתי את עצמי מעל בן כיתתי כשראשו אחוז בידי ואני מטיח אותו לרצפה בחדוות זעם.
התמונה הזו החזירה אותי בבת אחת אל רצפת האוטובוס ההוא, ברגע מוזר ונדיר של פיכחון ראיתי את תחילת המעגל שבו הטרף הפך לצייד, הקורבן הפך למקרבן, המוכה הפך למכה, נבעתתי מעצמי וממה שהפכתי להיות, ובאותו הרגע החלטתי לשים לדבר קץ ולהיחלץ מהמעגל הזה.
זו היתה ועודנה מלחמה אינסופית קשה ובלתי פוסקת, אבל בעזרת הרבה עזרה ומאמצים, הצלחתי לחלץ את עצמי ממעגל האלימות. היה לזה מחיר. קראו לי לוזר, כינו אותי "פראייר" ופחדן, אבל האמת היתה שלא פחדתי מאחרים כמו שפחדתי מעצמי. ידעתי שהילד עם ראש הביצה הסדוקה עדיין בתוכי, מסתובב עימי בעולם כצל זועם, אורב ומחכה לכל הזדמנות לשוב ולהתפרץ.
צילום: דויד פרץ
השבוע שוב התחולל מקרה נורא של אלימות בבית הספר. המקרה זכה לכותרות ולתשומת לב ציבורית ובצדק - אלימות בין ילדים היא דבר נורא ואיום. ברוב המקרים, גם הנפגע וגם הפוגע הם למעשה קורבנות. באצבע קלה על ההדק האשמה הופנתה מיידית אל המערכת האחראית, כלפי בית הספר, המנהלים, אל המורים והמורות, אבל עד כמה שחלק מההאשמה רובץ לפתחם, אלו פשוט פתרונות קלים מדי לנשיאה מוסרית.
האלימות לא באמת מתחילה בבית הספר, אלא בדרך אליו: באבא שעוקף את כל טור המכוניות בכביש וגונב נתיב, מסמן לבתו במושב האחורי שיש חוקים שחלים רק על "פראיירים". אלימות מתחילה באמא שצועקת על מוכרת הגבינות בסופר, ומסמנת לבנה שיש אנשים שראוי להתייחס אליהם כך כי היא לא "פראיירית". אלימות מתחילה בקטן בכל אחד ואחד מאיתנו שמכופף "קצת" את חוקי האדם, את הדבר הנכון ואת הראוי לטובתו.
כך נולד המעגל המרושע שבו אנו מעגלים פינות בחיינו, ובתמורה מחדדים את זוויות חייהם של ילדינו. אם אנחנו רוצים לשנות את זה, הצעד הראשון הוא להפסיק להגיד הם, ולהתחיל להגיד אנחנו. כי בואו נודה בכך, בשיחה עם נציגי שירות, בנסיעה בכביש, במגרשי הכדורגל, בתור לקופה, על חוף הים, בפוסטים בפייסבוק, בכל מקום, למעשה, האלימים האלה - הם אנחנו. √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו