תהליך החנוניזציה המואץ שעובר על ישראל בעשורים האחרונים גורם לתופעה נוספת שלא נותנים עליה את הדעת, אבל היא סימפטום של משהו הרבה יותר עמוק ומצער: כבר לא כל כך נעים להיות ישראלי או יהודי בחו"ל.
אנו, זקני השבט, עוד זוכרים שבשנות ה־80 כמעט לא נתקלת בביטויי אנטישמיות או במבטים מסויגים כאשר אמרת שאתה מישראל. ההפך; אף אחד לא העז להתעסק עם ישראלים ובוודאי לא היית צריך להסתיר את הדרכון או להימנע מלדבר עברית, וכל העצות של ילדי כאפות שאתה שומע היום מגורמים רשמיים. היתה גאווה גדולה להגיד שאתה ישראלי. ״יו אר פרום יזראל? אווו!״ היתה תגובה די רגילה.
ברור שלשינויים הדמוגרפיים באירופה יש קשר, אבל אי אפשר לנתק את התנהלותה של מדינת ישראל מכל זה. כאשר ישראל הכניסה מכות רצח למי שרק חשב להרים עליה יד, זה הקרין מייד על היחס כלפי ישראלים ויהודים, כנראה באופן לא מודע. חוק הג'ונגל תמיד עובד: אתה חזק, אתה יודע מה אתה רוצה - מכבדים ומעריכים אותך.
היום יש תחושה של קצת מצורע. יזראל? אהה, כן. זה לא בגלל אקיבוש, אלא בגלל שאנו עצמנו החלטנו שיותר טוב וחמים לנו במשבצת המצורע שהתרגלנו אליה אלפיים שנה. אם מתייחסים אלינו יותר מדי בכבוד, כנראה עשינו משהו לא בסדר. אז התחלנו להשקיע מאמץ כדי להיות שוב שנואים, כנועים והולכים על הבהונות.
מזעזע לחשוב שלפני כמה שנים גופי ההסברה שלנו ניסו ברצינות לעורר אהדה באמצעות סרטונים של חיילים המוכים בידי פלשתינים או בורחים מילד שזרק עליהם אבן. אתה רוצה שיאהבו אותך כי חטפת מכות, נעבעך? לא יקרה. אפילו מורות לא מחבבות ילדים חלשים, הן מרחמות עליהם.
כן, כן, ההסכמים הכלכליים, הבריתות, עליית רמת החיים ושיפור המצב המדיני של ישראל בעולם. כולנו רואים את זה. בספר הנפלא ״גבעת ווטרשיפ״ מסופר על חבורת ארנבונים היוצאת לחפש בית חדש, ונקלעת בדרכה לארנבייה מוזרה: הארנבונים שם גדולים, עצלים ושבעים, אבל נראים מדוכדכים וכאילו אין בהם רוח חיים. מדי פעם נעלם אחד מהם ואסור לדבר עליו. החבורה אינה מבינה מה קורה עד שמתגלה האמת הנוראה: הארנבייה שוכנת בשדהו של אדם, המשאיר להם אוכל כדי שמדי פעם ילכוד ויהרוג אחד מהם. הם מוכנים לסידור הזה, תמורת מזון בשפע וחיים נוחים.
אבל משהו לא עובד במשוואה הזאת, לא בטווח הארוך.
כבוד לאומי זה כמו מלח. יותר מדי זה בלתי נסבל, אבל אם מוותרים עליו לגמרי נשאר תבשיל תפל ומאוס. לא צריך להרחיק עד לכבוד המוסלמי המטופש, שמשתולל ורוצח על קריקטורות, אבל בהחלט דרוש מינימום של פאסון שיש לכל עם נורמלי, ואת זה איבדנו במרוץ אחר התמ״ג. בסופו של דבר הביטול העצמי הזה יחזור אלינו כמו בומרנג, גם בכלכלה וגם במישור המדיני, כי אף אחד לא מכבד את מי שלא מכבד את עצמו, וזו לא קלישאה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו