פסק הדין על "האישה הבוגדת וחלוקת הרכוש" עורר רעש ציבורי רב, לא מוצדק ברובו. אפשר ללמוד מפסק הדין ומהתגובות הציבוריות שתי נקודות חשובות. הראשונה: השמרנים בישראל לא תוקפים מספיק את ביהמ"ש העליון.
נשיאת העליון, השופטת אסתר חיות, דיברה לאחרונה על "מתקפה חסרת תקדים" ה"מאיימת על עצמאות הרשות השופטת". חדי העין והאוזן שמו לב שלא התכוונה למתקפות האישיות החריפות נגד השופטת וילנר, בפרשת חאן אל־אחמר, או השופט סולברג שכונה "עבריין בינלאומי" או המתקפה התקשורתית המשומנת נגד הערכאות הנמוכות בפרשת לארה אל־קאסם.
דווקא המתקפות הללו פגעו בעצמאות הרשות השופטת. כתוצאה מהן, ביהמ"ש העליון פעל באופן חריג לקביעת דיונים נוספים בעניין חאן אל־אחמר, למרות קיומו של "פסק דין חלוט", וכן להשארת אל־קאסם בארץ, למרות שמדובר בהליך נדיר של התערבות בשאלות עובדתיות בערעור שלישי, לאחר ששתי ערכאות שיפוטיות עסקו בנושא לגופו.
ניתן לשער שגם זעקות השבר סביב פסק הדין שכבר זכה לכותרת "אלימות נגד נשים מטעם המדינה", יובילו את הנשיאה חיות, החרדה לעצמאות הרשות השופטת, לאשר דיון נוסף ולקבוע הרכב נוח, שיאפשר לשופטי העליון להמשיך לקבל לגיטימציה מחוגי השמאל.
השקרים והמתקפות על השופטים כנראה עובדים. העובדה שאותה "אישה בוגדת שיצאה בחוסר כל", קיבלה, עוד בבית הדין, מחצית מכל הנכסים שנרכשו במהלך הנישואים (חנות ושלושה מחסנים, נכס מקרקעין מסחרי נוסף ורבע מזכויות הבעלות בשתי דירות); והעובדה שהשופט שטיין בכלל אמר, שלדעתו פסק הדין של ביה"ד הרבני אינו נכון, אלא ש"דא עקא, דעתי בכגון דא אינה קובעת, מכיוון שהסמכות... לא נתונה לי" - לא הפריעה להשתלחויות מצד ח"כים, אנשי ציבור ועיתונאים.
המסקנה היא שביהמ"ש מאזין היטב לציבור, והסיבה היחידה שפסיקותיו בנושאים החשובים לימין השמרני בישראל אינן מספקות את התוצאה הראויה, היא אולי שהימין מסתפק בביקורת מנומקת ומנומסת, או מעז לפעול באמצעות חקיקה.
הנקודה השנייה היא שובה של האוטונומיה. ביה"ד הרבני קבע בהתאם לחוק ולפסיקת ביהמ"ש, שנכסים שנצברו במהלך הנישואים שייכים לשני בני הזוג; ושנכסים שהיו בבעלותם של בני הזוג לפני הנישואים, לא הופכים לרכוש משותף ללא זיהוי "כוונת שיתוף". במקרה זה הוכח לשביעות רצונו של ביה"ד, שהבעל התכוון לשתף את אשתו, בתנאי שלא תבגוד בו. האישה לא "נענשה", אלא שמעולם לא קיבלה את רכושו של בעלה מלפני הנישואים.
קצפו של השופט עמית על פסק הדין יצא בשל אזכורה של הבגידה על ידי ביה"ד, מה שהוא זיהה כניסיון של בית הדין להחיל את הדין הדתי, במקום את הדין האזרחי, על ענייני הרכוש. עמית אמר, שמאחר ששופטי העליון מחזיקים בתפיסה עקרונית, שלפיה לא ראוי שבגידה תהווה שיקול בדיונים על רכוש, בית הדין כשל, כשנתן לבגידה משקל כזה.
לעומתו שטיין אומר שהחוק ו"הלכת בבלי" העבירו את הדיון על רכושם של בני הזוג למישור החוזי, שמאפשר אוטונומיה. בני הזוג יחליטו בעצמם באיזה רכוש הם רוצים להשתתף, ובאיזה לא. בית הדין נתן משקל לתפיסתם של הצדדים, הרואים את הבגידה בחומרה. שטיין עונה לעמית, שהלכת בבלי ששחררה את בני הזוג מתפיסותיהם הערכיות של דיינים דתיים, אמורה לשחרר אותם גם מתפיסותיהם הערכיות של שופטי בג"ץ. אדם שלא רוצה שרכושו יעבור לאשתו הבוגדת, זכאי לאוטונומיה ולמימוש תפיסת עולמו על חיי הנישואים.
זו, אם תרצו, הבשורה הגדולה של פסק הדין. בית המשפט המשתמש ברטוריקה של אוטונומיה, לא ישעבד את האזרחים לתפיסותיו. כוחה של האוטונומיה יפה לא רק מול הבד"ץ, אלא גם מול הבג"ץ.
עו"ד שמחה רוטמן הוא היועץ המשפטי של התנועה למשילות ולדמוקרטיה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו