1. מי מתיימר לנתח אישיות כלשהי לעומק, מבלי להכיר את הביוגרפיה שלה, חלומותיה והרקע התרבותי שלה? רבים מדברים על העם היהודי מבלי להכיר את כרטיסי הביקור המרכזיים שלו: תנ"ך, תלמוד, מדרש ועוד, וכמובן ההלכה שהיא, לפי הגדרתו המשמעותית של העיתונאי אדם ברוך, "תת ההכרה של היהדות".
במושב על חוק הלאום בכנס העיתונות באילת השבוע, הזהיר הח"כ לשעבר זוהיר בהלול שאנחנו ברגע האחרון לפני הקטסטרופה ואובדן הדמוקרטיה. למרות העברית המשובחת, קשה לי להתרשם מעמדת המוכיח בשער, המתאימה לקהלים ידועים, שעמדת הקורבן הערבי מנגנת על מצפונם. בניגוד לתרבות האסלאם, הדמוקרטיה טבועה באתוס הלאומי של עַמֵנו משחר לידתו. אבי האומה מתווכח בעוז עם אלוהים על גורל סדום, וירמיהו הנביא מזמין את האל למשפט. זה בלתי אפשרי באסלאם, שבו האל אבסולוטי ודתיות האדם מתבטאת בהכנעה גמורה בפניו. מכאן נגזר מעמדו הפוליטי של השליט בממלכה. מלכי ישראל לא היו מלכים אבסולוטיים כמו בארצות ערב ולא כבאירופה, אלא ראשי האזרחים. גם אם שמואל הנביא הכריז על שאול למלך בדבר האל, זה לא הרשים את העם; היה צורך לכנס אותו בגלגל ולבצע טקס בחירה, וגם אז לא כולם קיבלו את מלכותו עד שלא הוכיח את עצמו. מצד שני, נתן הנביא הוכיח במילים קשות את דוד המלך במשל כבשת הרש.
בגלותנו, הנהגת הקהילה היהודית קיבלה סמכותה מחבריה, שקיבלו על עצמם את סמכות ההנהגה מתוך בחירה חופשית. העובדה שכל בני הקהילה השתתפו - ברמות הבנה שונות - בלימוד אוצר הטקסטים שלנו, יצרה דמוקרטיזציה של התרבות והידע, דבר שהגביל את עוצמת ההשפעה של הסמכות הפוליטית והדתית. כל ילד שלמד תלמוד, הטמיע בתוכו עוד בגיל צעיר את המחלוקת כמצב יהודי בסיסי.
2. הפיזור הנרחב של העם באלפי קהילות בעולם, יצר מגוון דעות, שפות, תרבויות, מנהגים ורעיונות. במקביל, התקיים אתוס משותף לכל הקהילות השונות, טקסטים משותפים, הלכה, שמחות ורגעי אבל משותפים, וגם חלומות משותפים על שיבת ציון. כל אלה גרמו לכך שלמרות הפיזור, התודעה היתה של עם אחד. חִשבו על פלא קיבוץ הגלויות במאה האחרונה. (כמעט) כל מי שעלה ארצה, הרגיש ששב הביתה. המחלוקת - עזה ככל שתהיה - אינה מפרקת אותנו, כל זמן שאין קריאה מפורשת לאלימות. אנחנו די רגילים במה שנראה כלפי חוץ כסתירה - אחדות המכילה מחלוקת.
מאז שיצאנו לגלות האחרונה, לא ביקשנו להמיר את דתם של עמים אחרים, בניגוד לאופן התפשטות האלים של הנצרות והאסלאם בעולם. האתוס היהודי היה "ממלכת כוהנים וגוי (עם) קדוש" ו"אור לגויים" - נקראנו לשמש דוגמה לאחרים וללמד את רעיונותינו, לא יותר.
3. משום כך, הסתירה המדומה בין "מדינה יהודית" ל"דמוקרטית", נמצאת על פי רוב בקרב אלה התופסים את היהדות באופן חיצוני כ"דת", בדומה לאסלאם או לנצרות בימי הביניים. האמת הפוכה, דווקא ישראל יהודית תבטיח את היותה דמוקרטית. גם למיעוטים בתוכנו יש אינטרס לחזק את יהדותה של המדינה, משום שזו תעודת הביטוח של זכויותיהם האזרחיות. המדינה הדמוקרטית החלופית, משמעותה מדינה רב־לאומית, במיוחד יהודית וערבית, שסממניה חסרי זהות יהודית (המנון, דגל, סמלים והגדרה לאומית עצמית). כשמסתכלים על האופן שבו מימשו עמי ערב את עצמאותם ואופי המשטר שהקימו במזרח התיכון, מבינים שהקריאה לבחור רק ב"מדינה דמוקרטית" - ללא החלק היהודי בזהותה - היא מלכודת דבש מסוכנת, שעלולה להפוך את ישראל למדינה ערבית נוספת, לא דמוקרטית.
אחרי כמעט אלפיים שנה של חיים ללא עצמאות מדינית, קשה לנו לחזור לחיים לאומיים. כדי לקיים מדינה אנחנו נדרשים לעזוב את בית המדרש ולהתעסק בכלכלה, בניין, חקלאות, תחבורה, מדיניות חוץ ועוד, ובמיוחד להשתמש בכוח - משטרה וצבא. מה לנו ולאלה, אחרי שנים שבהן רק הספר היה לנו מולדת נודדת? האם אין כאן בגידה בייעודנו הרוחני?
4. הזכרתי למעלה שכדי להכיר אותנו, צריך לבדוק את כרטיס הביקור שלנו, בעיקר קורות הפיכתנו לאומה בספר בראשית. עוד ברחמה של האם השנייה, רבקה, נאבקו התאומים, יעקב ועשיו. כל אחד ייצג מגמה, אפשרות לאומית שאליה יילך הרעיון האברהמי: "שְׁנֵי גוֹיִם (עמים) בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ". יעקב היה איש תם, יושב אוהלים, ועשיו איש יודע ציד, איש שדה. בפרשנות הדורות דובר לא רק על ההבדל שבין רועה לצייד, אלא על יושב בית המדרש מול איש המעשה, רוח מול גוף, אוהלי התורה מול אוהלי הצבא. הדיכוטומיות המלוות אותנו עד היום.
רבקה הבינה, שכדי שיעקב ימשיך את בית אברהם, עליו ללמוד להיות גם עשיו. בתחילה התחפש לעשיו וכך נכנס לאביו, מפוחד עד מוות מפחד חשיפתו, כדי לקבל את ברכת הבכור. כשיצא משם, כבר לא יכול היה להסיר מעליו לגמרי את בגדי עשיו. משהו עמוק מזהות אחיו האדום דבק בו. רבקה המשיכה במשימה, ושלחה אותו לגלות, ללמוד הלכות חיים מעשיים בבית אחיה לבן. ומעשה אבות סימן לבנים.
אחרי עשרים שנה הוא שב הביתה, עמוס במשפחה גדולה ובמחנה כבד. זה לא ילך בקלות; השיבה ארצה תמיד דורשת מאבק, ומהן עשרים שנה או אלפיים בתולדותינו? מאז שברח, תכנן האח הגדול את נקמתו באחיו. לאחר שהעביר את משפחתו מעבר לנהר, נותר יעקב לבדו, ואז מתנפל עליו מישהו ומבקש להורגו. המקרא לא מספר מי האיש, אבל אפשר לקרוא את פרשת המאבק, כסוף אפשרי - אחד מבין שניים - לסיפור יעקב ועשיו (הסוף האחר הוא מפגש הפיוס ביניהם).
עשיו מתנפל עליו ומבקש לנקום את גניבת הבכורה והברכה; עכשיו יסיים מה שהתחיל ביניהם עוד בבטן אמם. יעקב הקודם, שלפני התחפושת והגלות, היה בורח. אבל כעת ניצב מול עשיו יעקב משודרג, שלמד את אומנותו של עשיו. הוא לא בורח יותר, אלא מסתובב ומשיב מלחמה. במאבק הגורלי יעקב מנצח; ולא זו בלבד, הוא מאלץ את אויבו לברך אותו, כלומר להודות בניצחונו. רק בשלב הזה בספר בראשית, אנחנו מתוודעים לראשונה לשֵם שילווה אותנו לנצח: "וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ, כִּי אִם יִשְׂרָאֵל - כִּי שָׂרִיתָ (נאבקתָ) עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל".
השלב השלם שלנו כלאום הוא בחיבור הטבעי בין יעקב לעשיו, בין האוהל לשדה, בין הרוח לחומר, בין הסֶפֶר לחיי מדינה. הגלות אינה טבעית לנו, משום שהיא מדגישה רק חלק מאישיותנו הלאומית. כדי להגשים את עצמנו כעם, ולא רק כיחידים, עלינו לשוב הביתה ולהתמודד עם חיי ממלכה באמצעות הרעיונות, המוסר והמצוות ששכללנו בזמן ששהינו בחוץ. נשים לב, שבתוך השם, המסמן את זהותנו הלאומית, נמצא המאבק האינסופי ("שָׂרִיתָ") - הוויכוח (הדמוקרטי) המתמיד - עם האל ועם בני האדם. "כִּי שָׂרִיתָ... וַתּוּכָל". בהחלט.
*גילוי נאות: הכותב מונה לשמש שגריר ישראל ברומא
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו