ברגע אחד השיחה הרצינה. העיתונאים חדלו להטיח שאלות בנוגע לפרשת הצוללות. מפניו של נתניהו נעלם החיוך החתולי בעת שהשיב להם. הוא רכן על הדוכן, הנמיך את הטון ואמר, "כל מה שמדריך אותי, את כל הפעולות שלי, הוא איך לבצר את העוצמה שלנו. אני אגיד משהו ואני לא אומר את זה סתם. אני רואה בחורים צעירים הולכים ליחידות שלהם, לוקחים תרמיל או צ'ימידן, נפרדים מההורים, וחלק לא חוזרים. אם יש צורך לשלוח אנשים לסכן את חייהם אתה עושה את זה. אבל אם אפשר להשיג את אותה תוצאה (בלי לשלוח חיילים), זו האחריות".
היה ניכר שנתניהו מדבר מתהומות ליבו. ככל שעוברות השנים, הוא נוגע יותר ויותר בפצע השכול שמלווה את חייו ומדבר עליו במידה שלא נהג בעבר. נראה שבמודע או לא, ההיסטוריה האישית הזו גם משפיעה על שיקוליו. "זו האחריות שיש לכל ראש ממשלה", הוסיף ואמר לנו, העיתונאים שנלוו לנסיעתו לפריז, שבה ציין לצד 70 מנהיגים מהעולם 100 שנים לסיום מלחמת העולם הראשונה.
חמש שעות לאחר שנתניהו אמר את הדברים הנוקבים הללו, נחשף הכוח המיוחד שפעל ליד חאן יונס. סא"ל מ' שילם בחייו. קצין אחר נפצע קשה וניצל בנס. במלונו בפריז עודכן נתניהו בפרטי התקרית כמעט בזמן אמת; פניו החווירו. הוא עזב את החדר ויצא להתייעצויות. אחר כך חזר ושוב יצא. ניתן לשער שהדבר הכביד עליו. בדיעבד ברור שדבריו המבהילים משהו כמה שעות קודם לכן, על "הבחורים הצעירים שיודעים בפני מה הם הולכים", התייחסו לאותה פעולה מיוחדת בעזה. פעולות כאלה מחייבות לרוב אישור מקדים של ראש הממשלה.
עוד שעתיים חלפו ונתניהו הודיע שחוזרים הביתה. אמנם למחרת ציפתה לו פגישה עם הנשיא עמנואל מקרון, אבל היה ברור שסבב נוסף של עימות בין חמאס לישראל יתחיל בכל רגע, ולכן החליט להתקפל. בעשר שנות כהונה שכללו עשרות מסעות בעולם, זו היתה הפעם השנייה שנתניהו החליט לקצר ביקור ולחזור. המקרה הקודם היה ב־2010, במהלך משט המרמרה. מעניין שבאותה עת לא הפריע לאהוד ברק ולמשה יעלון, אז שרים בממשלת נתניהו, שראש הממשלה יוצא את המדינה אף שידע על מבצע קומנדו קרב ובא.
כמו במופע היאבקות
עם מתן ההנחיה של נתניהו לחזור הביתה, החלה התזזית. טרוטי עיניים אך מבינים את חומרת המצב, התארגנו צוותי הלוגיסטיקה של אל על ושל משרד ראש הממשלה להקפצה מהירה ככל האפשר של הפמליה הענקית לישראל. עשר דקות לפני 9:00 ולפני שעת הנחיתה היעודה, נשקו גלגלי המטוס למסלול בנתב"ג והמלחמה התלקחה לה.
אלא שכמו במופעי ההיאבקות האמריקניים, כך ישראל וחמאס הקפידו לא להרביץ חזק מדי זה לזה. משגרי טיל הקורנט על האוטובוס המתינו שעשרות החיילים יירדו ממנו, ורק אז לחצו על הכפתור. החמאסניקים רצו להשפיל את ישראל, אבל גם ידעו שהרבה חיילים מתים פירושם מלחמה מלאה עימה. הוא הדין לטילים שלא נורו על נתב"ג, או לארבע בקשות שונות לחדול מן האש שחמאס שיגר לישראל דרך מתווכים שונים.
ישראל השיבה מצידה באותה מטבע. צה"ל אמנם פרסם סרטונים ומספרים מוגזמים על היקפי ההפצצות בעזה. בפועל, נהרגו בתקיפות מחבלים בודדים, לא בוצעו סיכולים ממוקדים ובחלק מהמקרים צה"ל אפילו הזהיר את בכירי חמאס בטרם החריב את ביתם. מלחמה בכפפות משי.
לחמאס היו שיקולים משלו לנהוג בריסון. אבל מה גורם לנתניהו כבר שמונה חודשים, וגם הפעם, ללחוץ על הבלמים? מדוע הוא מאפשר לחמאס להפריח עפיפונים, לשגר בלונים, לשרוף שמורות, לפרוץ גדרות וגם לירות רקטות, בלי להשיב מנה אחת אפיים? מה ההסבר לכך שמחבר הספר "הטרור - כך יוכל המערב לנצח", מספק דלק ומשלם דמי פרוטקשן לארגון הטרור הקורא להשמדת ישראל? או בקיצור, מה קרה לביבי?
שר הביטחון הפורש, אביגדור ליברמן, נתן את התשובה שלו לתעלומה הזו. מבחינתו, נתניהו נכנע לטרור, ולכן אחרי פעמים כה רבות שבהן ראש הממשלה אנס אותו לנקוט מדיניות פייסנית כלפי חמאס, לא נותרה לו ברירה אלא להתפטר. "אני מכיר כל מה שקורה בגזרות האחרות, עם איראן, עם חיזבאללה, בצפון, בדרום. הכל תירוצים לא לפעול", הגיב ליברמן לטענה שנתניהו העלה זמן קצר קודם לכן בדבר "שיקולים שאי אפשר לחשוף".
מי שמפחד מן האש
אלא שאצל נתניהו, סביבתו הקרובה ושריו הבכירים, מתעקשים שיש הצדקות ביטחוניות להבלגה כלפי חמאס. "ההתפטרות בעת הזו היא חוסר אחריות משווע וליברמן עצמו יודע זאת", אמר אחד משרי הקבינט. השר לשעבר אלי ישי הזכיר שגם ערב מבצע צוק איתן "ליברמן נהג בחוסר אחריות", כשפירק את הסיעה המשותפת הליכוד־ביתנו.
ברור, אגב, שפרישת ליברמן בעת הזו, אפילו אם יש לה סיבה עניינית, נועדה לאגף את נתניהו מימין על מנת לשאוב קולות ממאגר המצביעים המשותף לשניהם.
הדעת נותנת שלנתניהו מוכרחה להיות סיבה מהותית טובה לנקוט מדיניות רופסת, הנוגדת את כל מה שהטיף לו שנים כה רבות. הוא, אבי תיאוריית "לשמר את ה'בייס' הפוליטי", הרי מפסיד את גרעין תומכיו בשל הכניעה לחמאס. בקבוצות ווטסאפ של חברי ליכוד זעמו על נתניהו השבוע במילים שלא נשמעו שנים רבות. "ברצוני להכריז על ראש הממשלה בפועל, איסמעיל הנייה", כתב פעיל מוכר אחד. "יש לנו ראש ממשלה משותק", כתב אחר. מה אפוא גורם לנתניהו לנהוג כפי שהוא נוהג?
"מנהיגות פירושה לספוג את האש אבל לעשות את הדבר הנכון", שב ואמר נתניהו לאנשיו לאורך השבוע. הוא ציטט את משפט המופת של הנשיא הארי טרומן, שאמר כי "גלגול האחריות נעצר כאן", כלומר בחדר הנשיא בבית הלבן. "מי שלא יכול לעמוד בחום המטבח, שלא ייכנס אליו", אמר בשעתו טרומן, ונתניהו עוד לפני התפטרות ליברמן, חשב שהמשפט הזה מתאר בדיוק את מה ששר הביטחון שלו צריך לעשות. הוא ממש בז לשרים "שלא יכולים לעמוד בלחץ", ולדבריו אמרו בקבינט דבר אחד ובחוץ דבר אחר.
אם יש או אין סיבה ביטחונית עלומה שגורמת לנתניהו לאמץ מדיניות מאופקת, לא נוכל לדעת. הציבור צריך לקבוע למי בעניין הזה הוא מאמין יותר. אבל אם חוזרים לטקסטים המפתיעים של ראש הממשלה בדבר חיילים שהולכים לקרב ולא חוזרים; אם נזכרים שגם ראשי ממשלה אחרים, כמו בגין, רבין ושרון, אימצו בבגרותם גישה פייסנית בהרבה ביחס לזו שאותה הובילו עשרות שנים בפוליטיקה; ואם לוקחים כפשוטם את דברי נתניהו בדבר "מלחמות מיותרות שלא משיגות דבר"; ואם משקללים כל זאת עם אותה סוגיה ביטחונית עלומה, אולי יש בידינו הסבר לגישה המרוככת כלפי חמאס. √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו