1. מותו בפעולה בעזה השבוע של סא"ל מ' הוציא שוב אצל אי אלו פוליטיקאים חסרי אחריות את שד ההסתה מהבקבוק ביחס לחוק הלאום. כך למשל היה ציוץ החרפה בטוויטר של ח"כ שלי יחימוביץ, שלא היססה לשים את תמונתו של הקצין עם ילדיו ולקבוע "בכאב עצום", ש"מותו בקרב... מעמיד באופן מזוויע עוד יותר את חוק הלאום הגזעני והנתעב, הקובע כי אזרחים... שאינם יהודים, הם אזרחים סוג ב'". כאב ציני. החוק לא קובע דבר ביחס לאזרחותם (השווה!) של מי שאינם יהודים, אלא נוגע בשאלת הלאום בלבד (שאין לה קשר לעדות או קבוצות אתניות שאינן לאום).
מו"ל "הארץ", עמוס שוקן, כינה את החוק "פשיסטי" ואת תומכיו כמי שנתנו "גט לעקרונות הכרזת העצמאות", ובכלל, טען, "לא צריך להגיע למשרפות גזים כדי לזהות פשיזם". בהכרזת העצמאות מוזכרת המילה "יהודי" והטיותיה כעשרים פעמים, ופעם אחת נאמר: "מדינת ישראל... תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה, בלי הבדל דת, גזע ומין". הנה במפורש, שוויון זכויות אזרחי ולא לאומי. שוויון לאומי הוא מתכונת למדינת כל לאומיה, שמשמעותה השמדת מדינת היהודים.
נקעה הנפש מההאשמה הקבועה של אלה התומכים בלאומיות עַמֵנו כ"גזענים", "פשיסטים" וגרוע מכך. על נאצות טיפשיות כאלה יש להשיב באותה מטבע: מי שמתנגד להגדרה העצמית הלאומית של העם היהודי בארצו היחידה, הוא אנטישמי, אפילו הוא יהודי. הוא גם נגוע בגזענות, מפני ששולל מהיהודים את לאומיותם, בעוד שאין לו בעיה עם לאומיותם של שכנינו המוסלמים או של עמי אירופה הנוצרים.
2. מתנגדי חוק הלאום ברשימה הערבית המשותפת, למשל, מתנגדים לעצם הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית. בעומק התנגדותם שוכנת גזענות סמויה כלפינו, כאילו איננו באמת עם אלא דת בלבד, ולכן איננו זכאים לארץ, וממילא אנחנו קולוניאליסטים שפלשו מאירופה וגזלו ארץ לא להם. הדברים הללו מבוטאים בסעיף 20 באמנה הפלשתינית: "היהדות כדת שמימית איננה לאומיות בעלת מציאות עצמית, וכמו כן אין היהודים עם אחד ש(יש) לו אישיותו העצמית, אלא הם אזרחים במדינות שבהן הם מצויים".
כשהיהודים ביקשו להשתלב במאות ה־18 וה־19 כאזרחים במדינות אירופה, אמרו האנטישמים שזה לא ייתכן, משום שהיהודים אינם קבוצה אתנית או עדה דתית, אלא אומה, לאום, עַם, ולכן מתן אזרחות שווה להם יגרום למצב של מדינה בתוך מדינה. לאחר שהיהודים התאכזבו מהשתלבות באירופה ופנו להגשים את חזון שיבת ציון להקים מדינה יהודית בארצם העתיקה, שוב צצו האנטישמים כדי למנוע זאת, הפעם בטענה הפוכה, לאמור: היהודים אינם עַם אלא דת, ולכן לא זכאים לארץ.
סעיף 7 בחוק הלאום קובע: "המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי, ותפעל על מנת לעודד ולקדם הקמה וביסוס שלה". גזענות! טוענים המתנגדים. אבל התיישבות יהודית בארץ ישראל היא ערך ציוני; למענה עלינו ארצה, ובשמה הפרחנו את שממות הארץ. בעצם, כל מדינת ישראל היא "התיישבות יהודית". אם האוכלוסייה היהודית בגליל מונה מעט יותר ממחצית, חובה על מי שמאמין בערכי הציונות, לעודד התיישבות יהודית שם. אחרת, ביום מן הימים, יתבעו ערביי הגליל אוטונומיה או אפילו עצמאות, כחבל ארץ נפרד שבו הם רוב.
3. מבחינת הערבים, גם חוק השבות הוא "גזעני", משום שהוא מפלה את היהודים במתן היתר גורף לעלייתם ארצה וקבלת אזרחות אוטומטית, בעוד הזכות הזאת אינה מוקנית למיעוטים אחרים. אין לערביי ישראל בעיה עם מדינות הלאום הערביות, המפלות לטובה את אזרחיהן המוסלמים, רק היהודים "גזענים". בסדר. גם השמאל היהודי הרדיקלי מבקש לבטל את חוק השבות, ואפילו חלקים במרצ ובמפלגת העבודה מבקשים לבטלו או לתקנו.
השאלה היא, מה עושה השמאל הציוני עם חוק השבות. כאן שומעים על הבדל בין האזרחים החיים במדינה לאלה שמחוצה לה. אלה שבתוך המדינה הם אזרחים שווים, ואלו שמחוצה לה נתונים לחוקי הגירה כמו בכל מדינה ריבונית. אבל ההסבר הזה מדחיק את מורכבות החוק; משמעותו היא שקבוצת אזרחים אחת זכאית להביא ארצה את קרוביה ולהעניק להם אזרחות, בעוד קבוצת אזרחים אחרת אינה יכולה לעשות כן.
אם נלך לפי ההיגיון המונח בתשתית הציוץ של ח"כ יחימוביץ', נאמר שלא רק חוק הלאום, אלא גם חוק השבות הוא "גזעני ונתעב" בהיותו "קובע כי אזרחים... שאינם יהודים, הם אזרחים סוג ב'". מכאן קצרה הדרך להחלטה כי "ציונות היא צורה של גזענות ואפליה גזעית" כפי שקבע האו"ם השבוע, לפני 43 שנה.
4. האמת היא שחוק השבות וחוק הלאום הם חוקים פשוטים וטבעיים, מכיוון שביסודם נמצאת תשתית העומק המוסרית שעמדה ביסוד הקמתה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. יש ארץ אחת בעולם שהיא ארצו של עם ישראל, שיש לו הזכות להגשים את חזון נביאי התנ"ך על קיבוץ גלויות אחרי נדודים ארוכים מחוץ לבית הלאומי, בעודנו נתונים בסכנת חיים מתמדת. החוקים האלה מבטאים את אחריותה ההיסטורית של ישראל על כל העם היהודי באשר הוא. אי אפשר להאשים משפחה בגזענות, רק כי היא מעדיפה את בניה ובנותיה על פני אחרים, במיוחד עם ביוגרפיה מדממת כמו שלה. עם זאת, בתוך המסגרת המדינית כולם אזרחים שווי זכויות ללא הבדל.
הבעיה של המתנגדים היא ביחס למשמעות חזרתו של העם היהודי להיסטוריה. הקמת מדינה פירושה, שהיהודים מוכרחים להפעיל כוח באמצעות משטרה וצבא; כלומר הם יוצאים ממצב של ציביליזציה תרבותית בלבד, ומוסיפים ממד מדיני לקיומם. וזה קשה ליהודים מסוימים, שהיו מעדיפים להישאר תמיד בצד הקורבן ולא להידרש לאחוז בחרב, שהיא מלאכתו של עשיו ולא של יעקב. חלקם נשאר בגלות, שם הגוי מתעסק בכוח, והיהודי מתפנה לעסוק ברוח, במסחר ובתרבות.
עוד אמר לי שוקן, שהבעיה שלו היא עם הלאומיות ו"אין קשר בין יהדות ללאומיות. היהדות סבבה". ככלל, כך הוא טען, "כל הלאומנות הזאת שדחפתם ליהדות היא רגרסיה קשה". בקיצור, כל זמן שהיהדות היא פולקלור, שעשוע אינטלקטואלי, כר פורה לחוקרים באקדמיה, "מוסר הנביאים" כללי, ואפילו דת - אפשר להסכין איתה; רק לא לערב לאומיות בתוך היהדות.
אבל האמת היא שהיהדות מעולם לא היתה דת בלבד. היינו לאום עוד לפני אלפי שנים. זו היתה בשורתו של עמנו, כפי שבאה לידי ביטוי בספר הספרים: תנועה לאומית שבמרכזה רעיון מוסרי המתבטא גם באופן דתי. דווקא לאום - כדי להגשים את הממד הרוחני, המוסרי והדתי לא רק בחייהם של יחידים, צדיקים ככל שיהיו, אלא בחייה של אומה המורכבת מכל שדרות החברה וגווניה.
מי שמבקש להסיר את הממד הלאומי מהיהדות, ורואה בו "רגרסיה", מבקש לשנות את זהותנו. אדרבה, על זה בדיוק ניטש הוויכוח.
גילוי נאות: הכותב מונה לשמש שגריר ישראל ברומא
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו