"על מה שעליו לא ניתן לדבר, אודותיו יש לשתוק", אמר פילוסוף ההכרה לודוויג ויטגנשטיין. קשה לכתוב שקט במילים. לא את שקט השלווה קשה לכתוב, אלא את השקט שנמצא בתום הסערה, השקט שלאחר הפיצוץ הגדול, לאחר סוף לא סופי של עוד מבצע יתום ואסופי, עוד מערכה במלחמה ללא שם, עוד פרק בהתשה הלא נגמרת. "הוא רק יתום ורק תמים, נולד לרגע ואיננו", כמו סיכם אלתרמן את התחושה החלולה בבוקר שאחרי - שקט שאינו שקט, שגרה שאינה שגרה, זמן שאינו זמן.
אולי היסטוריונית העתיד תקרא לזמן ולמקום הזה: מלחמת השיגרון. בין שגרת שיגורים לשגרת הרגשות הנסערים, כל זה רק עוד פרק בשגרת הגירושים בין מדינת ישראל לרצועת עזה. עכשיו זה זמן הסרבנות, אך במוקדם או במאוחר הגט ייחתם.
עד סוף השבוע כל זה יישכח. יישכח הצבע אדום, יישכחו הטילים, יישכחו המטחים, סיפורי ההרוגים וזעקות הפצועים. ושוב הפוליטיקאים יצעקו חמאס, ושוב אזרחי החוטף יצעקו חמס, ובחשכת הליל יתעוררו הילדים במיטתם בוכים וחרדים, מחפשים באוויר את המרחב המוגן. מגלים מחדש שכשהתותחים רועמים אנו עם אחד מחובק, וכשהם שותקים אנו הולכים לישון לבד מחובקים עם החרדה.
וזו בעיה שניתן לפתור כבר עכשיו. אל תמהרו לעבור הלאה, אל תמהרו לשכוח, אל תמהרו לדכא את החרדה של תושבי העוטף עם קלישאות כמו "עמידתכם האיתנה". הקשיבו לסבל בשתיקה ובהבנה, תנו לקול המבולבל להדהד את המערבולת הפנימית, תנו לפאזל חיינו את המרחב הראוי להיות מורכב.
זה מעליב להיקרא זוטר, בעיקר כשאתה יודע שרוב הסיכויים שמעמדך יישאר כך עד שתופרש לטובת סגל זוטר אף יותר, שיהיה מוכן לעבוד בתת־תנאים אפילו יותר ממך. זו פירמידת האקדמיה הישראלית שכולה מתבססת על תקוות הזוטרים שאם הם יתכלבו מספיק שנים תחת המגף הנכון, יום יבוא והם יוכלו לקבל מעמד של קביעות בעולם המחקר הישראלי. גם בין הזוטרים יש זוטרים יותר והרבה יותר. מאז תחילת שנת הלימודים האקדמית מושבתים הלימודים בחלק מהמכללות האקדמיות בישראל בשל מחאת הסגל הזוטר שדורש רק דבר אחד פשוט - השוואת תנאי העסקתו לתנאי ההעסקה של עמיתיו הזוטרים באוניברסיטאות בישראל. כמי שלימד הן באוניברסיטה והן במכללה, אני יכול לומר שהעבודה זהה לחלוטין, השכר ממש לא, והסיפוק שונה לחלוטין.
המכללות האקדמיות הציבוריות בישראל הן אחד המפעלים היפים והנכונים שהקימה המדינה כדי ליצור תיקון של אמת לנזקי עברה. לא במקרה רובן ממוקמות הרחק בפריפריה. תפקידן היה מאז ומתמיד לאפשר השכלה גבוהה לאלו שהאוניברסיטאות הותירו הרחק מחוץ לחומות השן הבצורות.
כשחברים שמעו שאני הולך ללמד במכללה הם התלוצצו: "קח איתך חוברות של כיתה א', תתחיל בלקרוא ולכתוב לפני שאתה מדבר איתם על קריאת מאמרים". זה הדימוי הרווח על רמת האוכלוסייה במכללות האקדמיות. ידעתי שהאוכלוסייה תהיה שונה מהאוניברסיטה, אך לא ידעתי כמה ארגיש בבית במכללה.
הרי מי הם הסטודנטים שפגשתי שם? הדודות שלי, השכנים שלי, כל האנשים והחברים שהכרתי מילדות בשכונה בבאר שבע. בכל פעם שנסעתי ללמד שם הרגשתי בר מזל. יותר מששמחתי לתווך ידע ותיאוריות, התמלאתי אושר כשראיתי כיצד אלו שעל פי חייהם הומשגו התיאוריות, קיבלו הצצה אל מעבר לזכוכית ששמה אותם במרכזה.
עבור אימהות חד־הוריות, ילדי שיכונים, נערות בדואיות סקרניות, שורדי נוער בסיכון ויוצאי אתיופיה שזכיתי ללמד, התכנים שעליהם דיברתי לא היו תיאורטיים - הם היו החיים שלהם. מומשגים וממוסכים במילים גבוהות. אך מרגע שסוגרי השפה נפתחו בפניהם ונחשף ש"השכלה" זו הסיסמה למדרגות הסודיות המוליכות למגדל השן, עולמם השתנה.
מהרגע שהם הבינו כיצד מילים גבוהות כ"הביטוס" ו"הון תרבותי" מעצבות את חייהם ועתיד ילדיהם ביד עיקשת אך נעלמה מן העין, היה אפשר לראות ולחוש את השינוי שהדבר חולל בחייהם. יותר מכל ציון לשבח ותואר מרצה מצטיין, תחושת הסיפוק שלי הגיעה מעומק השינוי שנרשם במבט תלמידיי. מהתמורה הבלתי מדידה במספרים ובטבלאות אקסל, אשר התחוללה בתודעה המשתנה, מהדרך שבה החלו לראות ולכתוב את סיפור חייהם ואת עתידם מחדש. זה היה המדד האמיתי שלי להצלחה כמרצה.
התיקון שהמכללות בפריפריה עושות יום־יום, שעה־שעה, דקה אחר דקה, הוא בדיוק זה. נכון, יש גם במכללות כאלו שמגיעים לשם רק כתחנה בדרך, שלב מעבר לפני שיוכלו להיקלט באוניברסיטאות, אך יש שם כל כך הרבה מהאחרים, גברים ונשים מבריקים שלא נולדו במקום הנכון, לעדה הנכונה, וללא הקשרים החברתיים הנכונים עם מנהל הבנק או הבעלים שלו. המכללות האקדמיות הן התיקון המאפשר לחלקים הרחוקים ביותר בחברה הישראלית להתקרב יותר פנימה, להיות מחוברים ושייכים יותר. ישראלים מבחירה ולא בלית ברירה. אך כל עוד ילדי הפרופסורים, הפוליטיקאים והפקידים הבכירים יהיו בוגרי אוניברסיטאות ולא מכללות, המכללות יהיו תמיד סטודנט חורג למל"ג, משרד החינוך והאוצר.
"לאחר עשרות שנים שבהן שלט הקרטל האוניברסיטאי באקדמיה, שברנו את קרטל האוניברסיטאות", אמר שר החינוך נפתלי בנט, בתחילת שנת הלימודים הנוכחית. ובשבוע שעבר העניק שר החינוך את פרס המל"ג לאחד מראשי המכללות האקדמיות בישראל על "תרומתו הרוחבית והמשמעותית לקידום ההשכלה הגבוהה בישראל". הייתי זורח מאושר לו הפרס היה ניתן למכללת ספיר, תל־חי, סמי שמעון או עמק יזרעאל.
לא ברור לי למה שר החינוך המתגאה בשבירת קרטל ממשלתי אינו משנס מותניים כדי לפטור את בעיית מאות המרצים ואלפי הסטודנטים השובתים בפריפריה מאז תחילת הסמסטר. מי שמתייחס לאקדמיה כחינוך א' וחינוך ב', שלא יתפלא שמספר הסטודנטים הולך וצונח משנה לשנה. שכן אם התהליך הנוכחי שבו תואר אקדמי בישראל מעיד על עומק הכיסים של אבא, אזי העניים יהיו הראשונים למשוך את כספם מהפירמידה האקדמית עם הבנה שיש השקעות מניבות יותר לכספם מאשר חינוך. √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו