ההחלטה לצאת להפסקת אש אחרי יממה, שבה שוגרו כ־400 טילים לעבר אזרחי ישראל, היא אולי ההחלטה הקשה ביותר לעיכול שיצאה מהממשלה הנוכחית. באקלים תקשורתי, פוליטי וציבורי שבו כולם דגמנו אחדות מחשבתית, ופרסו לרגלי ראש הממשלה שטיח אדום עם שתי מילים וסימן קריאה – "תקוף כבר!" –החליט הקבינט על הפסקת אש.
יפה לראות את מחנה השלום - שנביא התוכחה שלו לאחרונה הוא אהוד ברק, שניער את אבק השכחה והכישלון מעל מעיל היוניקלו שלו - מכנה את התנהלות הממשלה "רופסת". רק לפני שבועות קצרים נשבעו שם אמונים למורשת רבין וליונת השלום, ועכשיו מייחלים לדם ואש ותימרות עשן ברחובות עזה.
ובכן, נתניהו חשב אחרת. נשאלת השאלה, מדוע? כיצד קורה שראש ממשלה מכהן, העומד בעיצומה של שנת בחירות, מפנה עורף לציבור מהימין ומהשמאל גם יחד? הרי רק טירון פוליטי היה מרשה לעצמו הימור כזה נגד הבית. הרשתות החברתיות בערו מרוב תסכול ואכזבה, לנוכח חולשת ישראל המתקפלת, הגלותית והתבוסתנית. הציבור תהה (בצדק), איזו עוד מדינה היתה בוחרת לא להגיב, לו אזרחיה היו מותקפים במאות טילים ביום, והפרשנים הפוליטיים בכל הערוצים הצהירו שנתניהו מניח לחמאס לנהל את המערכה.
נתניהו // צילום ארכיון: אורן בן חקון
התנהלות נתניהו היתה כה תמוהה, עד שהפכה לכמעט חידתית: אולי הוא פוחד שתוצאות המבצע יפגעו בו במהלך הבחירות? הרי כולם אוהבים לצאת למלחמה, אבל שונאים את תוצאותיה. אולי הוא פוחד מהתגובה הבינלאומית? מה עוד יכול להסביר את ההססנות הבלתי נתפסת לצד ההתאבדות הפוליטית שהוא מבצע, לנוכח הפגנות השמחה בעזה ומולן הפגנות הזעם בשדרות?
צריך ללמוד את נתניהו כדי להבין שהניסיונות הפופולריים לייחס לו תמיד כוונות נסתרות, מתוחכמות, זדוניות וערמומיות, אף פעם לא צולחים. גם במקרה הזה, ההסבר פשוט: נתניהו לא קונה את הצגות השמחה בעזה, כי הוא מכיר היטב את האמת הפשוטה – מצבו של חמאס מעולם לא היה גרוע יותר. מדובר בארגון גוסס כלכלית וציבורית, ובעיקר בארגון שמאבד אחיזה בזירה הבינלאומית והפנים־ערבית, בדיוק כפי שנתניהו רצה. לו יצא למבצע המיוחל, היה המאזן משתנה לטובת חמאס ולרעת ישראל.
האיפוק הסטואי מול הפרובוקציות הבלתי אפשריות של חמאס נובע משני שיקולים ארוכי טווח: הראשון הוא הברית החשובה מאין כמוה בין מדינות ערב הסוניות לבין מדינת ישראל, אותה ברית שכרגע היא בעקיפין הסיכוי היחיד לפתרון הבעיה הפלשתינית. הברית הזאת משגשגת, ומבצע צבאי בעזה עלול היה לפגום באופן אנוש במרקם המתהווה שלה. השני הוא ההבחנה העקבית שנתניהו עושה בין איום אסטרטגי לבין איום טקטי: נתניהו לא ממהר לבזבז את הקרדיט, שעוד יזדקק לו מול החזית שמאיימת באמת על ישראל, כלומר איראן וחיזבאללה בצפון. מעל לכל אלה, עמד השיקול החשוב ביותר – לא לסכן את חיילינו כל עוד קיימת אפשרות אחרת.
כך, מול פופוליזם המלחמה והיוניקלו של ברק נביא השמאל, עומד מנהיג ימני שהציב באופן מאוד לא פופולרי את טובת המדינה, תוך סיכון טובתו האישית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו