איור סטירי מאת המעצב אור רייכרט חולל השבוע מהומה לא קטנה. נראתה בו המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, דינה זילבר, כנזירה מרושעת ושטנית, במה שמתחפש לכרזת סרט אימה, "הפקידה" שמו, בבימוי אהרן ברק.
אני מודה, תרמתי גם אני איזה "איכס" קטן בתגובה לאחד ממבקרי הפוסטר ברשתות החברתיות. הסכמתי במבט ראשון שהוא מבזה, נמוך ופוגעני. אבל משהו בו נראה לי בכל זאת מוכר: הדמוניזציה המוגזמת, השימוש בשפה החזותית של פרסומות לקולנוע, הפרודיה על סרטי אימה.
זה היה אחד ה"טרנדים" המובילים והפופולריים בתעשיית ההומור והסאטירה בתנועת המחאה הצרפתית נגד ניקולא סרקוזי, כשעוד היה שר בכיר בתקופת הנשיא ז'אק שיראק בעשור הקודם. קואליציה של ארגונים חברתיים ותנועות שמאל התאחדו תחת המותג "אנטי־סרקו" (Anti-Sarko), כדי לרכז את מאמצי ההסברה נגדו, כמועמד לנשיאות, ולאחר מכן כנשיא הרפובליקה.
אחד ממאפייניה הבולטים של תנועה מבוזרת ותוססת זו היה השימוש האינטנסיבי בהומור ארסי, בז'אנר המכונה בצרפת "פייק" (fake), כלומר פרודיות על כרזות סרטים וספרים ושאר מוצרי צריכה. חפשו את הביטוי "אנטי־סרקו" במנוע חיפוש תמונות באינטרנט, וראו עד כמה מעודנת ה"הסתה" בשיח הפוליטי בישראל ביחס לעולם.
סרקוזי תואר באכזריות כדמויות מסרטי אימה, מנוספרטו הערפד ועד פניווייז, הליצן המצמרר של סטפן קינג. בשלל איורים הוצגו פניו כגולגולת מפחידה על חבילת סיגריות, כבן דמותו של המרשל פטן - משתף הפעולה עם הנאצים - וכמובן, כגלגול עכשווי של היטלר.
תכנים אלה הדהדו את מסריהם של אינטלקטואלים ופילוסופים בולטים, שלא היססו לאפיין את ה"סרקוסיזם" ב"פטאניזם", "קיסריזם", ואיך לא, "פשיזם".
באורח פרדוקסלי, רבים בצרפת מכירים בתרומה של הסאטירה החריפה הזו לשקיעת מעמדו של סרקוזי, ומייחסים לה את הפיכתו של הסנטימנט האנטי־סרקוזי האליטיסטי־בורגני להלך רוח עממי, המתנסח בהומור ובשפת התרבות הפופולרית.
האם זה לא מה שעשתה קריקטורת "הפקידה"? האין זה, בעצם, תפקידה הבסיסי ביותר של סאטירה פוליטית, לקלף ממושא הביקורת את הילת הקדושה, הכבוד והיוקרה?
"אם תקראו לפוליטיקאי מספיק פעמים חזיר", אמר מרקוזה, "אנשים יתחילו לחשוב שהוא אומר 'אוינק אוינק'". זו הסיבה שרבים בשמאל נזעקו: במשך ימים קשרו תהילה לראשה של זילבר, הציגוה כגיבורה אמיצה, קדושה מעונה, שמוצא פיה, כדברי אלוהים חיים, תלוי מעל הוויכוח הפוליטי. בא הפוסטר ופירק ברגע את הילת הקדושה. לא את זילבר עצמה, אגב, אלא את חומת ההגנה שהשמאל עמל כל כך לבנות סביבה.
פשטנית, וולגרית ונחותה, הטיחו בקריקטורה פקחי הטעם הטוב בעולם התקשורת, אולי כי נבהלו מהדיוק ומהיעילות של המסר. איפה הוא ואיפה מיצג המחאה המסורבל נגד השרה מירי רגב שהוצב בכיכר הבימה באותו הבוקר.
"אסור לתקוף את שומרי הסף", הפצירו בשמאל, מבלי להבחין באירוניה. לא צריך להיות מרקסיסט כדי לדעת: מי משמר את עוצמתה של הגמוניה, אם לא שומרי הסף? הם הראשונים לחטוף, יגיד לכם כל מהפכן. רייכרט פגע בול.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו