כמה נלעגות היו מודעות ה"ניצחון" שפרסמו המפלגות השונות למחרת הבחירות המקומיות. כמה התאמצו לייצר תחושה של מגמה לקראת שינוי פוליטי, כאילו מה שקורה ברמה המקומית מבשר מהפך בבחירות הכלליות. "חוזרים לנצח!" קבעה הכותרת של מודעת "העבודה", עם תמונתו של היו"ר אבי גבאי לצד ראשת העיר חיפה ד"ר עינת קליש רותם. האומנם הזיהוי עם מפלגה הכריע את הכף? שכחתם שראש העיר היוצא הוא בעצמו איש שמאל־מרכז, שכיהן כח"כ מטעם העבודה? לא בכדי הופיע בתקשורת תומך נוסף בקליש, שהתאמץ לנכס לעצמו את הניצחון: ח"כ משה גפני, יו"ר דגל התורה. מתברר שהחרדים העניקו את קולותיהם לראשת העיר החדשה, כמו רשימות אחרות שהתמודדו למועצה ולא העמידו מועמד לראשות.
מתוך 31 מושבים המרכיבים את מועצת העיר, זכתה סיעתה של קליש, "חיים בחיפה", רק בארבעה, בדיוק כמו ראש העיר היוצא יונה יהב. זהו, אגב, מספר קטן משמעותית מכוחה של "העבודה" בחיפה, שזכתה בקולותיהם של כ־25% מתושבי העיר בבחירות לכנסת ה־20. התפרצות השמחה עם בחירתה - או שמא עם הדחתו של יונה יהב - חצתה מפלגות ופלגים. שמאל וימין, חילונים ודתיים, להט"בים, חרדים וירוקים.
קליש לא זקוקה לחיבוק הדוב שהעניק לה אבי גבאי, וכמוה גם מוטי ששון, שנבחר זו הפעם השישית ברציפות לראשות עיריית חולון. החדשה והוותיק יודעים כי מפלגה היא לא תמיד משענת; לעיתים היא חטוטרת על גבם. לרוע מזלו של גבאי, רוב רובו של הציבור, שכבר עשרות שנים בוחר את ראש העירייה או המועצה לפי האינטרס העירוני ולא המפלגתי, מבין שהכותרת "חוזרים לנצח" מנותקת מהמציאות. קצת כמו גבאי עצמו.
באותה מודעת ניצחון משך את עיניי פרט נוסף: שמה של המתמודדת יפעת קריב מהוד השרון, שכיהנה בכנסת ה־13 כח"כ מטעם יש עתיד. המאפיין המרכזי של יש עתיד הוא התמקדות בסדר יום אזרחי, ופחות מדיני, מה שהופך אותה, לכאורה, למפלגה האידיאלית לשלטון המקומי. "האזרח במרכז". אז איך קרה שהגברת קריב מופיעה במודעת הניצחון כהישג של המפלגה? האם שינתה את טעמה?
בהינתן שקריב אינה היחידה - מה אנחנו, הציבור, צריכים ללמוד מלוליינות הדילוג של מתמודדים ממפלגה למפלגה? הרושם המתקבל הוא של אופורטוניזם פוליטי מהסוג שמזוהה עם ראשת האופוזיציה, "המדלגת הלאומית" ציפי לבני (שזכתה בעצרת מוצ"ש למחיאות כפיים משמאל, כאילו לא היתה מעולם עצם מעצמות הליכוד).
כאן אולי המקום לציין לשבח אי בולט של יציבות: היבחרו של רון חולדאי לכהונה חמישית כראש עיריית תל אביב־יפו. קדנציה אחת בת חמש שנים נדרשת לראש עיר מוכשר כדי ללמוד את המערכת העירונית; שתי קדנציות הן זמן קצר מדי לקידום ולמימוש תוכניות ארוכות טווח, למשל בתחום התחבורה. הבוחרים הבינו זאת היטב, ואותו היגיון חל ביתר שאת על ראשות הממשלה. לכן צהלת האופוזיציה על סימני מהפך - מופרזת.
