כשהייתי ילדה בת 9, עליתי לארץ ישראל. מסע רגלי שנמשך שישה שבועות ועוד שנה של המתנה בסודאן. את כולם ליווה חלום אחד ושמו - ירושלים.
אני זוכרת איך ציפיתי לראות את בית המקדש עומד על תילו בלב העיר שכולה זהב. הזמן עבר, ובינתיים גילינו שחלומות לחוד ומציאות לחוד, היו קשיים בדרך, אך הצלחנו לעבור אותם וצמחנו. ידענו שהקושי שאנחנו עוברים יחלוף עם השנים וילדינו כבר ירגישו בבית.
כאשר אני מסתכלת היום על הדור השני והשלישי של הקהילה האתיופית בארץ, המונח המדויק ביותר לתאר אותם הוא כמאמר השיר: 'יושבים על הגדר, רגל פה רגל שם'. בביתם הם הישראלים ובבית הספר הם יוצאי אתיופיה. מנסים למצוא את השביל שלהם להשתלב בחברה הישראלית ולהרגיש חלק משמעותי בתוכה. הם אוהבים את הארץ, מתנדבים בשירות הלאומי, מתגייסים לצבא ופועלים במרץ כדי לפרוץ את תקרת הזכוכית.
הניסיון שלנו להתערות בתוך החברה הישראלית מגיע פעמים רבות על חשבון הזהות היהודית האתיופית והמורשת המפוארת. אך למרות כל המאמצים, בעיני הסביבה, צבע עורם משקף את השוני הקיים. כך או כך, יש כאן מורכבות שצריך לתת עליה את הדעת. כדי להתמודד איתה, על החברה הישראלית ללמוד, להכיר ולהתחבר למורשת יהודי אתיופיה המהווה חלק בלתי נפרד מהפסיפס היהודי. על ידי כך שתהיה למידה משמעותית ועמוקה, בני הנוער ירצו לקחת חלק במורשת האבות המשפחתית.
אני חיה בארץ 38 שנה, ראיתי דור בא ודור הולך, והארץ שלנו צריכה לקבל את העובדה שיש לנו כאן מגוון ייחודי של תרבויות ומסורות כמו הקהילה האתיופית.
בעזרת הכרה ציבורית במורשת של יהודי אתיופיה וציון חג הסיגד בחברה כולה, הדורות הבאים יהיו מחוברים לזהות שלהם, גאים בה ויוכלו להכות שורשיהם הלאה למען עיצוב פני החברה הישראלית העתידית.
הכותבת היא מנכ"לית עמותת פידל, הפועלת לשילוב חינוכי וחברתי של יוצאי אתיופיה
