נכדתו של ראש הממשלה שכינה את מי שלא הסכימו איתו "פרופלורים" ו"סרטן", אמרה השבוע שזה נורא לא בסדר שראש הממשלה מסית נגד מי שלא מסכים איתו. במקרה אחר, ראש הממשלה הנוכחי איבד את קור הרוח שלו מול מישהי שהפריעה לנאומו, ואמר שהיא לא מעניינת. מייד קמו צדיקים משמאל ונזכרו בגעגועים למנהיגים שהיו לנו פעם, אלה שקראו לעבר המפריעים, "נדפוק אתכם כמו שדפקנו את הערבים". או "חומייניסטים, לכו לאיראן".
הנכדה עם אפס־מודעות־עצמית של רבין, מזכירה סיפור המופיע בכתבי ר' אלתר דרויאנוב: כשמת הרבי הזקן, הניח אחריו בן יחיד, ינוקא קדישא, והמליכוהו החסידים עליהם. למחרת באו החסידים, כדי שיתפלל שיירדו גשמים. התפלל הינוקא - ונענה. ומשהתחילו גשמים יורדים, שוב לא פסקו. חזרו החסידים אל הרבי, שיתפלל וייעצרו הגשמים. התפלל ולא נענה. תמהו החסידים, כיצד תפילתו של הרבי התינוק שיירדו גשמים נענתה, אבל תפילתו שייפסקו - לא נענתה. הסביר הגבאי: עדיין הוא תינוק, לפתוח כבר למד, לסגור עדיין לא למד.
מכת ברק. התירוץ שסיפרנו לעצמנו כדי לתרץ את חוסר התגובה על הטיל שפגע בבית בב"ש, כאילו הוא הופעל על ידי ברק שפגע בו, ואחר כך גם הטיס אותו עד לבית משפחת טמנו, נשמע מופרך, אבל ייתכן שקרה: גם בנו פגע ברק (אהרן, אהוד) וגרם לנזקים קשים. המעשייה על הברק שהפעיל טיל, מזכירה סיפור שמובא בספר "מעשים שהיו בעירנו":
יהודי עמד בשבת במנחה בבית הכנסת, ופתאום נפלטה מאחוריו רוח מקיבתו... התבייש והזיז את השולחן שלפניו כך שהרעיש מעט. טפח שכנו על כתפו ואמר בניגון של לימוד גמרא: "תירוץ נאה הבאת לנו כדי לתרץ את הרעש, אבל איך אתה מתרץ את הריח?"
על הסכמה והסתה. נעה רוטמן // צילום: מארק ישראל סלם
עיתונות לוחמת. "אל תיקח על עצמך לטפל בכמה כתבות במקביל. איש לא יכול להיות בכמה מקומות באותו זמן"... "תתפלא" (כמה ימים לפני הירצחו, העיתונאי הסעודי, ג'מאל ח'אשוקג'י, מרגיע את העורך שלו).
אם כבר מדברים, העיתונאי הסעודי שנרצח בקונסוליה באיסטנבול, ושגווייתו נוסרה, מזכיר סיפור ישן: מצורע ונרקומן יושבים בתא כלא. פתאום נופלת למצורע אצבע. הוא זורק אותה מהחלון. אחרי חצי שעה נופלת לו עוד אצבע. הוא שוב זורק אותה מהחלון. כעבור חצי שעה נופלת למצורע אוזן. הוא מרים אותה וזורק מהחלון. פתאום הנרקומן פונה אליו ואומר: קלטתי אותך, אתה בורח מהכלא.
המלחמה בגזענות הוכתרה בהצלחה. בשנת 2008 הוכתרה סטודנטית לתואר שני בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית, בהצטיינות על תזה־מחקר. השאלה שעימה היא התמודדה היתה: איך קורה שבניגוד לצבאות רבים בעולם, חיילי צה"ל לא מבצעים מעשי אונס ב"שטחים הכבושים". ההסבר: חיילי צה"ל לא אונסים פלשתיניות בגלל גזענות. אלא שהשבוע פורסם כי שני חיילי צה"ל מואשמים בביצוע מעשים מגונים בנשים פלשתיניות במחסומים. מתברר שחיילינו כבר לא גזענים.
האירוע הזה מתחבר לטענות על קמפיין שהתנהל ברמלה, שם נתלו כרזות שהזהירו מפני מערכות יחסים בין יהודים לערבים. מה שמותיר אותנו עם דילמה קשה: מה עדיף, גזענים שלא מתחתנים עם לא־יהודיות, ולא אונסים, או אנשים מלאי סובלנות שאונסים.
מה שמוביל אותנו לאגדה מהספר "מעשים שהיו בעירנו": שמעון קונצמן הגיע לבית הגביר ר' יוסל גולדמן, כדי לבקש תרומה להוצאת ספרו. את הדלת פתחה אישה גיבנת, כעורה וגסת רוח. כשנכנס, הצביעה על כיסא, ונבחה בגסות: "שב, אני הולכת לקרוא לו". אחרי כמה דקות ראה את ר' יוסל גולדמן מתקרב... אמר קונצמן: "אתה נחשב אדם עם ממון, לא יכולת למצוא משרתת גויה נאה יותר?" ענה ר' יוסל: "שאני אקח משרתת כל כך מכוערת וגסת רוח? זו אשתי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו