אורנה פרץ מקריית שמונה נעלבה מראש הממשלה. איש לא חשב שמי שעשוי היה להיעלב הוא בכלל רה"מ עצמו. בזמן שניסה לשאת דברים אישיים ובלתי פוליטיים בעליל על חברו הטוב יעקב וינרוט ז"ל, הוא הופרע פעם אחר פעם בגסות רוח. אי אפשר היה לחכות עם קריאות הביניים, מפאת כבוד המת? מילא. כבוד לענקי החברה הישראלית, שהלכו לעולמם, אף פעם לא היה לנו, וראשי ממשלות בישראל אינם יכולים לעולם להיעלב, כי אינם נמנים על משפחת האדם. בעיתונים היומיים הם מתוארים תדיר כמפלצות, ומסומנים כסכנה קיומית; מורשעים ללא משפט וראיות. נעצור כאן.
אבל הנעלבים העיקריים בסיפור הזה, לא היו הגברת פרץ וכמובן לא רה"מ, אלא גופי התקשורת בישראל. אלה עטו על הסיפור כמוצאי שלל רב: הנה ההוכחה כי רה"מ - שגם כך ממעט להתראיין לתקשורת הישראלית - מונע מאורנה פרץ (להלן: "הציבור") את הזכות לשאול שאלות נוקבות. "הוא עובד אצלנו", מיהרו העורכים להבליט את תגובות הטוקבקיסטים, ו"כך לא פועלת דמוקרטיה". האומנם?
למי, לפי דעתכם, אין עניין בראיונות ראש הממשלה לתקשורת בישראל? ובכן, התשובה היא אחת: לציבור.
לציבור אין טיפת אמון במראיינים. הוא חושב שהם לא אמינים, מוטים פוליטית, רדודים, ובאופן כללי רודפי סנסציות ורכילות כדי להעלות את אחוזי הצפייה ("רייטינג") המידלדלים. "המכון הישראלי לדמוקרטיה" (לא בדיוק גוף ימני המדברר את ממשלת ישראל) קובע במחקרו, כי ליותר משני שלישים מהציבור אין אמון בתקשורת הישראלית. היעדר האמון במגמת עלייה מתמדת. הנתונים לא מפתיעים. מי שנחשף למהדורות החדשות בעשור האחרון, שמע שם "מומחים" ו"פרשנים" המנבאים את הפסדו הצורב של דונלד טראפ בארה"ב, את התרסקותו של נתניהו ערב בחירות 2015, הבטחות לצונמי מדיני ואובדן יחסי ישראל־ארה"ב לדיראון עולם. העמיסו עלינו עשרות תחזיות להתלקחות מלחמה, נבואות כלכליות קודרות וגם ההוא שטען שדאעש היא בכלל בעיה פלשתינית. באמת קצרה היריעה מלמנות את ההישגים. זה מביך, אבל בעיקר מדאיג. תקשורת מהימנה היא נשמת אפה של כל דמוקרטיה.
ראש ממשלת ישראל קורא היטב את המפה, ומבין שהציבור הרחב (מימין ומשמאל) קץ בשרותי התיווך הפסבדו־אינטלקטואליים של ערוצי החדשות. אפשר לסמוך על מי שנבחר פעם אחר פעם כי מכולם, דווקא הוא יודע ממה הציבור מתרשם - לא מדברי רהב של מגישי חדשות, אלא ממעשים ועובדות. באיזו תדירות נסע הציבור ואשתו לחו"ל בעבר, וכמה כעת; כמה מפחיד היה לעלות על אוטובוס ולהסתובב ברחובות הערים פעם, לעומת היום? מה היה מעמדה של ישראל בעולם עד לא מזמן, לעומת היום? זה כל הסיפור.
כמעט. איך אפשר בלי המנה התקופתית של "סינדרום האישה המוכה" . פרץ היא "מצביעת ליכוד" ו"תומכת ביבי" זעקו הכותרות, הוא שוב "לא סופר" את נתיניו. זה לקח אולי דקות, עד שהאמת נחשפה. לא מצביעת ליכוד ובטח שלא נכדה אבודה של מנחם בגין. מי חשף את המידע? הציבור הרחב - באופן הכי דמוקרטי, שקוף ולא מתווך - באמצעות הרשתות החברתיות. כן. העולם משתנה. התקשורת הנעלבת בישראל, לא קיבלה על כך הודעה בדואר רשום.
זיו תדהר הוא אדריכל ושדר לשעבר בגל"צ
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו