1. בכל שנות לימודיי באוניברסיטה נהגתי לפקוד קורסים שונים ומשונים, שלא היו קשורים ישירות למקצוע הראשי שרכשתי. חשתי כמהלך בשדה פרחים, שריחם העז והמשכר עיכב אותי אצלם. זכות היתה לי לשבת על מַבּוּעֵי החוכמה העולמית וליהנות מהם. לעולם אין לדעת מתי רעיון שנזרע בתוכך, יניב פירות. הלוך ילך וּבָכֹה נושא משך הזרע (שק הזרעים), עד שיבוא יומו לאסוף ברינה את אלומות תבואתו.
כך יצא שהתוודעתי לאינטלקטואלית נדירה, תלמידה חכמה בשם פרופ' רות רייכלברג ז"ל. למדתי אצלה על ספר יונה וגלגוליו בתרבות היהודית, המערבית והמוסלמית. רעיון שזרקה דבק בי מאז ולא הרפה. כיצד זה, שאלה, אנשים באים במגע עם תרבויות אדירות, מבלי להכיר את ספרי היסוד שלהן? במיוחד אם אנחנו רוצים להשיג מהן תועלת לטובתנו. על אומות ערב והאסלאם, וספר היסוד שלהן, הקוראן, דיברתי בהזדמנויות אחרות.
2. העולם המערבי נבנה על שתי רגליים עתיקות; האחת נותרה בעתיקותה, והשנייה מתקיימת עד היום. האחת: יצירתו הכפולה של הומרוס - האיליאדה והאודיסאה - מלחמת יוון־טרויה, ומסעות אודיסאוס משדה הקרב בטרויה לביתו שבאיתקה - שהזינה אלפי שנים את התרבות המערבית ומשוקעת בה בדרכים רבות.
השנייה מוכרת יותר (אני מקווה): התנ"ך. אבל לא רק התנ"ך שלנו; גם החלק השני שנוסף אליו בעקבות הנצרות, "הברית החדשה". אני לא מדבר על תיאולוגיה ואמונה, אלא על ההבנה שהתרבות המערבית כיום נולדה מהמגע בן אלפי השנים עם הדת הנוצרית על גלגוליה המרובים. אם נשאל מונח מרכזי מהפסיכואנליטיקן, ק"ג יונג, נאמר שיצירות התשתית האלה עיצבו את הלא־מודע הקולקטיבי של עמים רבים.
בלתי אפשרי כמעט להכיר אדם רק על סמך התנהגותו החיצונית ואמירותיו הגלויות. בבית מדרשו של התנא ר' אלעזר הקַּפָּר, ששכן במאה השנייה במרכז הגולן, נהגו לחזור על אמרתו שנקבעה לדורות במסכת אבות (ד, כב): "הַיִּלּוֹדִים לָמוּת, וְהַמֵּתִים לְהֵחָיוֹת, וְהַחַיִּים לִדּוֹן, לֵידַע לְהוֹדִיעַ וּלְהִוָּדַע שֶׁהוּא אֵל, הוּא הַיּוֹצֵר הוּא הַבּוֹרֵא הוּא הַמֵּבִין הוּא הַדַּיָּן הוּא עֵד הוּא בַּעַל דִּין וְהוּא עָתִיד לָדוּן...". כ־1,700 שנה אחריו, הלביש הרב קוק האב על המילים העתיקות הללו תובנה עמוקה: "החיים אינם כי אם דעת. אלא שיש דעת גדולה - והיא חיים גדולים, ויש דעת קלה - והחיים ההם גם כן קלים..."
החיים מורכבים מסך כל הידיעות שצברנו - גלויות וסמויות, אלו שאנו זוכרים ואלה שלא - החל מידיעות פיזיות כמו טעמים שרכשנו, פצעים שנתנו בנו סימנים, ריחות שנקבעו בנו (עוגיית המדלן של מרסל פרוסט, שהעיפה אותו לעבר הזמן האבוד), דרך מה ששמענו וראינו, ספגנו וקראנו, וכלה בחוויות רוח ואמונה מרוממות או מאיימות שחווינו במהלך חיינו, ועוד. "ידיעה" פה אינה בהכרח הבנה פילוסופית, אלא "מידע". לצורך העניין, גם טעמה של בננה, שנגסנו בבשרה לראשונה בחיינו, הוא ידיעה. אם האדם הוא סך כל ידיעותיו, הרי שאישיותו תלויה במידה רבה באיכות הידיעות הללו, אם רציניות ועמוקות ואם קלילות.
משקוף בית מדרשו של רבי אלעזר הקפר, במוזיאון עתיקות הגולן
3. אם באדם הפרטי כך, על אחת כמה וכמה נכון הדבר ביחס לאומות: שפתן, התרבות העילית והעממית, הסיפורים המכוננים, השירים והזיכרונות ההיסטוריים - אלה מעצבים את תודעתן ו"אישיותן" הקולקטיבית, לא פחות מהפוליטיקה הבוערת בכיכר העיר, מהמלחמות - הניצחונות והתבוסות שחוו, האינטרסים הכלכליים המניעים את המשק ועוד. אי אפשר לגשת ברצינות לעמים אלה, מבלי להכיר את כרטיס הביקור המלא שלהם.
כיצד, למשל, אפשר לומר דבר בעל ערך על העם היהודי, או על מדינת ישראל - ההווה שלה ועתידה - מבלי להביא בחשבון את אוצר החוכמה האדיר בן אלפי השנים שירשנו? אנשים מנבאים לנו עתיד כזה או אחר, על סמך חישובים פוליטיים עכשוויים או ניתוחים היסטוריים חיצוניים, בעוד שביחס ל"כרטיס הביקור" של העם המופלא הזה, הם בורים ועמי ארצות. אינני מדבר רק על אי הכרת ספר היסוד שלנו, התנ"ך, אלא על אי הכרת המרחב הטקסטואלי שנצרב בתודעתנו משך אלפי שנים: מדרש ומשנה, תלמוד ואגדה, הלכה וקבלה, פילוסופיה וחסידות ועוד.
מי שצורח ש"הדמוקרטיה בסכנה", לא ראה כנראה דף תלמוד מימיו; המריבות והוויכוחים שם חריפים לעיתים הרבה יותר מהשיח העכשווי במחוזותינו. המקרא מראה כיצד משחר לידתנו כעם אנחנו לא מפסיקים להתווכח (שֹוֹרִים) עם אלוהים ואנשים. אלו אינם רעיונות תלושים או תוספות "נחמדות" שאפשר להכיר ואפשר לא; זאת היתה המולדת שלנו בהיותנו בגלות. גרנו בתוך הטקסטים האלה, שאבנו חיים ונחמה מתוכם, פעלנו לפיהם, נאבקנו לשמור אותם. בכל פעם שגירשו אותנו, הדבר הראשון שלקחנו לתחנה הבאה היו הספרים והחיבורים שהמשכנו להוסיף לערימת הדורות המתגבַּהַת.
4. אדם המתייחס לעצמו ברצינות, לא יאמר דבר בעל ערך על אדם אחר, רק על סמך היכרות חיצונית איתו. אז מדוע כך הדבר, שעה שאנו ניגשים לדבר על עמנו או מדינתו? חכמינו אמרו שחלק מנביאי השקר לא בדו לגמרי את חזיונותיהם. הם ראו משהו בעיני רוחם, אך לא העמיקו בו, אלא נותרו רק בקליפתו החיצונה. חישבו על כך בפעם הבאה, כשתשמעו עוד אצטגנין ידוע מנפק נבואת זעם על אחריתנו הרעה, חלילה. מדובר במאחזי עיניים, משום שהם כאילו מתכוונים אלינו, אבל דבריהם חלים על עַם אחר, מדומיין, שקיים רק בעיני רוחם ותסכוליהם.
ולא רק ביחס לעמנו, אלא גם ביחס לאומות העולם. אי אפשר להשאיר את מערכות היחסים הבינלאומיות מנוגבות מהתשתית המיתולוגית, הדתית, הספרותית והתרבותית, ולדבר רק על אינטרסים פוליטיים, כלכליים וביטחוניים. ודאי שהפוליטיקה, הכלכלה והביטחון מניעים את המדינות השונות; אבל כל זה נח על מצע עמוק וארוך שנים של "רוח האומה". לו נהינו רק אחרי "חיים טובים", וביקשנו רק לעשות עסקים ולהרגיש בטוחים - היינו עכשיו חלק מעם גלובלי. אבל עמים מעדיפים לא להיבלע בקבוצה גדולה יותר ולאבד את ייחודיותם, אלא מְבַכְּרִים להתגדר בתרבותם העצמית, במיוחד אם יש להם היסטוריה ארוכה.
אירופה כל כך פחדה מתוצאותיה של הלאומיות, כפי שבאו לידי ביטוי במלחמות העולם, עד שפעלה לדכא את הרגש הלאומי. האיחוד האירופי הוא אחת התוצאות של הפחד הזה. אבל הדברים אינם פשוטים; אומות באירופה מבקשות להשתחרר מהמסגרת הרחבה של האיחוד האירופי - לא רק בגלל טענות כלכליות, אלא משום שהמסגרת הרחבה לא מספקת מענה לצורך העמוק של אזרחי העמים בזהות לאומית בעלת תוכן ייחודי רק להם. הדברים נכונים גם ביחס להתפרקות עמי ערב מהכסות הלאומית המלאכותית שאירופה הלבישה עליהם אחרי מלחה"ע הראשונה, וחזרתם למבנים שבטיים קדומים, והדברים יגעים. "הַחַיִּים לִדּוֹן, לֵידַע לְהוֹדִיעַ וּלְהִוָּדַע". אכן.
*גילוי נאות: הכותב מונה לשמש שגריר ישראל ברומא
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו