הן זועקות. מגיחות משמי הלילה כצבא סוסים כתומים נושפים ומתנשפים, הדוהרים לעברך בצהלות מעלה ומטה. אלו סירנות רעות, קורעות אותך משנתך, מקרעי החלומות המתרחקים, מטיחות אותך ביד קשה ורומסת אל מיטת המציאות, אל חרדת הכרית, אל פחד השמיכה.
"אני רוצה למות על מיטתי" חולפת השורה שכתב יהודה עמיחי במוחי, אבל לא, לא רוצה למות הלילה במיטתי. דווקא המקום הפרטי ביותר, החלל שבו אתה מתמסר אל שנתך, דווקא שם אימת מותך הופכת את החרדה למוחשית כאוויר הלילה הרועד, זה אשר בוקע מהחלון כהבל פיו הקר של המוות על עורפך.
שנייה עברה, הסירנות ממשיכות ליילל, ועוד אחת מצטרפת קרובה מתמיד. אתה אוסף את עצמך, נופל על רגליך, מסיט את חלון הברזל, סוגר את דלת המרחב. מחבק את בנותיי במיטתן. כל בובות הפרווה מתבוננות בי בחרדה, כולנו מחכים בציפייה דרוכה עם סירנות מייללות. ואז מגיעה שתיקת הסירנות.
"אך הסירנות יש להן נשק נורא אף יותר מן הזמרה, והוא השתיקה. אמנם לא קרה, אם כי ניתן אולי להעלות על הדעת, שמישהו ניצל מזמרתן, אך משתיקתן ודאי שאיש לא ניצל", כתב קפקא על שתיקת הסירנות באודיסאה, והנה אני עכשיו לכוד בשתיקתן.
הענן האפל צונח מלמעלה, כל גיד ובדל מחשבה מתוחים עד הקצה, אתה סופר רגעים, מחשב מסלולים מחדש. מקווה, תוהה על חרטום מתכת מרושע שעף לעברך, מתחיל את ירידתו האקראית מטה, תוהה אם השם שלך רשום עליו עכשיו, חושב כמה רסיסים יכול גופך לספוג לפני שיגיעו לילדות שספונות בך.
סירנה אחר סירנה, השריטות האלו חורצות חורים בנשמתך עם ציפורניים גסות ומלוכלכות. כל גורלך תלוי עכשיו על קצה השערה, בחוקי פיזיקה חסרי מצפון, בהסטת יד אי שם במרחק. רק אז, בשקט האינסופי שמקדים את הפיצוץ, אני מבין שחיי כרגע הם בסך הכל עוד מספר אקראי שיעלה ברולטת הגורל.
לפניי, בתור הארוך והמסודר לצמידי היד, עמדו נערים ונערות מיוזעים, מלאי ציפייה. עמוסי אוהלים, נלהבים וחסרי דאגה. חייכתי כשחישבתי שמרבית העומדים לפניי היו כנראה בתחילת כיתה א' כשפסטיבל אינדינגב הראשון הרעיש את שמי הנגב המערבי לראשונה ב־2007.
תריסר שנים לאחר מכן, רגע לפני הצבא, הטיול לחו"ל או שנת הלימודים האקדמית, הם מגיעים, חוגגים עלומים במרחבי החולות הצהובים של מצפה גבולות, סוף שבוע של מוזיקה, חופש וחול, לפני השיבה אל שגרת המסגרת.
"תחי רחמך, אדמת נגב... התקבצנה ציפורי רון ובואו אלינו, כי עוד מעט תישמע הלומת פטיש ויען לו הלב, לב צְמֵא חזון. לא נרפה ממך, שממה מדברית לוהטת... מרגבייך נעלה חיים... בבריתך נָבואה, מולדת, פתחי זרועותייך לבאים!" כך כתבו אנשי גבולות במגילת העלייה לקרקע. האתר שבו מתקיים הפסטיבל במצפה גבולות, הוא חלוץ היישובים בנגב משנת 1943. מאפיית היישוב החלוצי היא כיום בית קפה לאמנים, מגדל הביטחון מחורר הקליעים, מחזיק על גגו זרקורים המאירים מעל הפסטיבל.
75 שנה לאחר העלייה לקרקע, מהלומת הפטיש מפעם הן מכות התופים ההולמים, ציפורי הרון הן צווחות הגיטרות, ומהרגבים צומחים חיים בצורת מגדלי ווי־פיי וחומות הטענה למכשירי טלפון ניידים. ועדיין הלב צמא לחזון, ואין מרפים מן השממה, אלא אם כן זה כדי לעוף באוויר באקסטזה.
השירים והזמרים התייחסו מעל הבמה ל"מצב", אך כה מעט שמעתי "אנחנו". אולי זה מתבקש בפסטיבל שמקדש אינדיבידואליזם אלטרנטיבי. אך מתחת לכל ה"אני" הזה, הסתתר דבר די מוזר - האמנים הצעירים דיברו על החיים כצופים או פרשני ספורט. הרבה תיאורים, ציניים לרוב, מעט מדי היגדים ערכיים, ועדיין בכל במה חיפשתי את מנהיגי העתיד של התרבות.
פוליטיקת הזהויות. באי ה"אינדינגב" // צילום: דויד פרץ
בלי חסד של אמת, להקות פאנק הן סתם רעש מבחיל. זהו הקו הדק שמבדיל את הסתמי מהמשמעותי. זו האנרגיה שהופכת גיטרות, בס, תופים וצעקות מהנשמה, למשהו חדש, בועט וחי. ההופעה של להקת "שדיים למעלה" היתה אחד משיאי הפסטיבל עבורי. מתקפת זעם נדירה עם כוונה, מיקוד ומטרה. "צאו לי מהרחם" הן צרחו במפגן אנרגיה רצחנית שהעיפה לי את הראש ואת האוזניים. בזמן ובמקום שבו נשים נפגעות ונרצחות בקלות מקוממת, אין להתפלא שאנרגיות הכוחות הנשיים באינדינגב היו חדות וממוקדת במאבקן הפוליטי.
הרבה יוצרים צעירים וחכמים דרכו על הבמות של אינדינגב בשבוע שעבר, משדרים תת־מודע של דור עם מכלול אמירות הולמות וזועפות כשהמסר מגיע מתוך פוליטיקת הזהויות הישראלית. ועדיין, חיפשתי למצוא אמירה משמעותית על ישראל כקהילה, את השיר שיגדיר את רוח הדור.
כמה קילומטרים ממתחם הפסטיבל התחוללו מהומות יום השישי בגדר רצועת עזה. השדות בערו, ורגע לפני הפסטיבל עוד הושלך צבע אדום על המרחב הדרומי. במוצ"ש נשמו המארגנים ואנשי הביטחון לרווחה. דמיינתי מה היה קורה אילו חפרו מחבלי חמאס מנהרה אל מתחם הפסטיבל והיו פורצים ממנה בשאגות בדיוק באמצע הופעת תזמורת "פירקת אלנור".
מעבר לעובדה שאיש לא היה שומע אותם או מתייחס אליהם, תהיתי כיצד היו מגיבים לתזמורת שמנגנת קלאסיקות ערביות כ"עוואזי פלפילו" של פריד אל־אטרש, או "כלימאת" של מאג'דה אל־רומי, עם ראפרים כמו אריק אבר ששר "בגיל שמונה גזרו אותי מברית המועצות, הדביקו בישראל ומה יכולתי לעשות".
ההופעה הזו היתה רגע מכונן. שכן מי שחלם לראות את ישראל כמדינה הנטועה בלבנטיניות הים־תיכונית, ישמח לגלות שההופעה הכי מושכת היא של תזמורת קלאסיקות ערביות, בצירוף גיטרות חשמליות וראפרים המקוננים שברי זהות ישראלית.
כאשר עלה ג'ימבו ג'יי לשיר את שירו "עשיתי", כל באי הפסטיבל החליטו להרעיד את האדמה בקפיצות שמבהירות שמדובר בהמנון הישראלי הנכון ביותר של התקופה הזו - עשיתי, עשיתי, עשיתי. אהבה, את הודו, סמים, מילואים. בכמה שורות מבריקות, נוסח ומוצה התמהיל שמרכיב אותנו. אוהבי חיים, ועדיין נושאים בעול ההליכה בתלם מבחירה, ובעיניים מלאות מודעות ואירוניה.
לא בטוח שפוליטיקאים יכולים לומר זאת בגלוי, אך אם יש משהו שמחזק את חוסננו הפנימי כחברה החיה על גבול תהום בוערת, זו המהות החמקמקה שהשיר הזה הצליח לתפוס, אותה מודעות כפולת פנים, המאפשרת לנו לחיות בצורה האהובה עלינו יותר מכל - ללכת עם, ולהרגיש - בלי.
ואולי רק בחברה שמספיק בטוחה בעצמה, יכול לצמוח המנון מורכב שכזה, ביקורתי אך מחויב לעשייה חלוצית. ואולי יותר מכל, החומוס והכנאפה שניתן לאכול ביחד, היום שבו נוכל להתחיל ולקוות שיתקיים כאן שלום של אמת, לא יהיה ביום שיתקיים פסטיבל אינדיעזה, ובו תזמורת "אל־יהוד" יבצעו קלאסיקות של סשה ארגוב ונעמי שמר עם ראפרים בערבית, אלא ביום שבו אנשי רצועת עזה לא ישחררו לחצים באמצעות טילים, אלא באמצעות שירים מפוכחים וביקורתיים כמו "עשיתי". או לפחות קומסי קומסה...
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו