"מאמין שיהיה עוד טוב/ כי אני מאמין/ וזה נותן לי כוח,/ אני מאמין/ שיהיה עוד טוב/ ובקרוב זה קרוב מאוד".
אלה שורות מתוך שיר חדש שכתבתי. בפרפראזה על מילותיו של ידידי, המשורר רוני סומק, אני שואל: איזה מאמין אני? יהודי. איזה יהודי אני? ישראלי, עכשווי.
אפתח באנקדוטה: לפני כמה שנים נפגשתי עם רב חכם שאני מעריך. שיתפתי אותו בדבר היותי שומר מצוות ומקפיד, כולל שמירת שבת, מתפילין ועד להפרשת תרומות ומעשרות. הוא התרשם מאוד, ולפני שנפרדנו אמר לי, "לפחות תחשוב על להתחיל להניח תפילין, טוב?"
מתברר שזה מבלבל, אפילו את הנבונים ביותר. התרגלנו להתבונן במציאות דרך תבניות מוגדרות מדי. אבל לי אין הגדרה. אני יהודי־ישראלי חדש, מודרני, עם ארבעה עגילים באוזן; יוצא למועדונים, אבל לא נוסע בשבת; מתגלח רק במכונת גילוח כשרה; קורא ולומד בשקיקה מאוצרות חוכמת היהדות.
לטעמי, קיום המצוות אינו מחייב לשנות בהכרח את מנהגיי או להחליף את הקבוצה החברתית־תרבותית שאליה אני משתייך. גדלתי בירושלים וגרתי בצפון, אבל אני רואה את עצמי כתל־אביבי, ואני אוהב את העושר האנושי והאמנותי בעיר.
העיר תל אביב // צילום אילוסטרציה: יהושע יוסף
פעם, כשהתחלתי לשמור, לא הבנתי מדוע צריך להתחיל ללבוש שחור ולגדל זקן (אף שמאז זקן עבות נעשה לאופנה תל־אביבית), לשיר פיוטים, לתבל כל משפט בביטויים מיידיש או לפקוד מפגשים של בני עקיבא. כל אלה יפים בעיניי, אבל איני מרגיש קשר רגשי ותרבותי אליהם. אני מקיים מצוות מבלי להיות מוגדר בהכרח כ"דתי", וללא צורך להשתייך למעגל קהילתי־דתי מובחן. אני נשאר בסביבה הטבעית שבה צמחתי, הנתפסת כ"חילונית" ברובה, באופן מכליל.
אני גם לא מרגיש צורך להציג עצמי כ"מתחזק", מונח המקבע מראש ציפייה חברתית לנוע לקצה השני, המרוחק, של הציר "חילוני־דתי". נשארתי אותו אדם, באותו מקום, ואני גם מקיים מצוות. מי אמר שחייבים לציית לקטגוריות הנכפות עלינו? למען האמת, זה נחמד להיות קצת אחר; אחידות היא קיבעון. אחדות, לעומת זאת, מבורכת: אנו מאוחדים סביב רעיון משותף, אבל אין זה אומר שצריכים להיות אותו הדבר. אנו מגוון, שהוא שלם.
ואל תגדירו אותי בבקשה כ"כיפה שקופה"; זה עמוק מכך. אולי מוטב לכנות זאת יהדות 3.0? כי אפשר להיות גם יהודי עכשווי בישראל המודרנית והמעודכנת, וגם מחובר לשורשים, כפי שישראל מחוברת לשורשיה. ואגב, לא ממקום רפורמי, אלא קיום המצוות כפי שהן, מתוך תפיסת היהדות כמתפתחת ומתעדכנת בהתמדה, בהתאמה לזמנה ולהקשרה, ומבלי לפגום ביסודותיה המהותיים. למשל: משמירה והסתגרות הכרחית בגלות אלפיים־שנות, לפתיחה ולהתפתחות של הקבוצה העצמאית, השבה לריבונות בארצה.
אני מגלה יותר ויותר שאני לא לבד. יש נוספים, דומים לי ושונים ממני, שאינם מרגישים, כמוני, חובה להחליף את ה"פרסונה" שלנו באחרת; שאינם חשים צורך לשנות את סגנון החיים, המנהגים וההעדפות התרבותיות, רק מכיוון שבחרנו לקיים מצוות. אנחנו שלמים עם מי שאנחנו, כאיכות שעומדת בפני עצמה, ולא משהו שנמצא בתנועה, בדרך, בין לבין. והתובנה הזו משכנעת אותי שבעצם אינני "מתחזק", אלא מחזק.
נמרוד לב הוא יוצר ומוזיקאי
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
