מערכת החינוך בישראל עברה במהלך השנים תמורות ותהפוכות לרוב. בין לבין, לא ניתנה תשומת לב ראויה לסיפור הצלחה מובהק שלה: חוק המכללות האקדמיות הציבוריות, שנחקק לפני 25 שנים.
המכללות האקדמיות הציבוריות הן חלק בלתי נפרד של מערכת ההשכלה הגבוהה הממלכתית. יחד עם האוניברסיטאות, הן נתמכות על ידי המדינה באמצעות המועצה להשכלה גבוהה וועדת תכנון ותקצוב הפועלת מטעמה. בכך הן נבדלות מהמכללות הפרטיות.
בתחילת דרכן נועדו המכללות הציבוריות להציע לימודים לתואר ראשון, בעיקר כדי להנגיש השכלה אקדמית לצעירים שלא התקבלו לאוניברסיטאות. ואכן, המנדט מומש בהצלחה יתרה: מעגל ההשכלה הגבוהה התרחב מאוד. ברחבי הארץ פועלות כיום 22 מכללות אקדמיות ציבוריות. מספר תלמידי התואר הראשון בהן עולה על מספר מקביליהם באוניברסיטאות. כל המכללות מקיימות גם לימודים לתואר שני, וחלקן אף מכשיר את תלמידי התואר השני לכתיבת תזה מחקרית. נוף ההשכלה הגבוהה נראה עתה שונה לגמרי.
אך מנוחה על זרי דפנה אלה תהיה טעות חמורה. בשנים האחרונות מצויה מערכת ההשכלה הגבוהה בחוסר יציבות מטריד. בחלק ניכר מהמוסדות האקדמיים ניכרת ירידה במספר הנרשמים ללימודי התואר הראשון; מסלולים וחוגים נסגרים בשל היענות נמוכה. הסטודנט הביקורתי מפנה לעיתים מזומנות את חיצי ביקורתו אל עצם הרלוונטיות של ההשכלה הגבוהה לעתידו. השאלה "לשם מה ללמוד?" מהדהדת במסדרונות האקדמיה. התעלמות מתנשאת מצידה? עלולה להוביל למבוי סתום מסוכן.
התמורות הגדולות שמסביבנו מחייבות אותנו בעדכון השיטה ובנטישת הקיבעון. בוגרי מערכת ההשכלה הגבוהה נדרשים לפלס לעצמם דרך בזירת מציאות תחרותית, חסרת כללים נוקשים, המשתנה תדיר. באווירה זו אנו מנהלים מאבק לא רק על המשך פיתוחן ושגשוגן של המכללות הציבוריות, אלא בראש ובראשונה על ייחודן: מה שמבדיל אותן הן מהאוניברסיטאות והן מהמכללות הפרטיות. המאבק הזה חשוב וחיוני. הוא עשוי לקבוע את עתידה האקדמי ואת חוסנה החברתי־כלכלי של ישראל בעשורים הבאים.
על המכללות לאתגר עצמן ולהוביל חזון של "אקדמיה חדשה"; חזון זה אינו אמור להתחרות באוניברסיטאות או לתפוס את מקומן כמקדמות מרכזיות של המחקר, על ריבוי פניו ואופניו. אין כיסוי של ממש ליומרה כזו. בפותחן את שערי הידע בפני ציבורים צעירים מגוונים, מציעות המכללות ארגז כלים מגוון המאפשר בעת הזו התייחסות ראויה לשאלת הרלוונטיות של הלימודים האקדמיים.
עיקרה של האקדמיה החדשה הוא ביכולתה לבצע אינטגרציה בין הוראה חדשנית, מחקר ממוקד־מטרה ומחויבות חברתית חסרת פשרות. אינטגרציה כזו ממזגת בין לימודים תיאורטיים לבין למידה דרך התנסות מעשית; היא משלבת את המחקר כחלק בלתי נפרד של ההוראה, ומציגה את המחויבות החברתית לא כנספח לפעילות האקדמית, אלא כחלק בלתי נפרד מעצם ההגדרה המחודשת של רלוונטיות אקדמית. אקדמיה רלוונטית אינה בהכרח כזאת ההופכת את הלימוד לאמצעי גרידא, היפוכו של דבר; היא אמורה לייצג ערכים של פתיחות, שוויוניות, הכרה ברב־תרבותיות של החברה הישראלית, וכל זה לצד מתן לגיטימיות להתנסות, להסס ולטעות.
פרופ' בידרמן נשיא המכללה האקדמית ת"א־יפו ויו"ר ועד ראשי המכללות הציבוריות
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו