כמה מרושע ומושחת צריך להיות נבחר ציבור בשביל לקדם קרטלים ולפגוע בחופש העיסוק של בוחריו וביוקר המחיה? כמה בורות נדרשת מאזרחים כדי לחשוב שבאמת מדובר בעשיית טוב לשם שמיים?
לפני כמה שנים השתתפתי בפאנל כלכלי עם נבחרים פרו־הסתדרותיים שטענו שהם מקדמים חקיקה מגבילה ליבוא מוצרים, כדי לעודד תעשייה מקומית. אחד מהם נתן דוגמה - הגנה על טונה ישראלית. שאלתי אותו - היכן בארץ מגדלים דגי טונה? הוא כמובן השיב משהו בסגנון "זו לא השאלה". השאלות הבאות היו על השמן שבאותה קופסת טונה, על פחית השימורים ועל המדבקה שעליה - כולם מיובאים.
למעשה הוא דיבר על "טונה ישראלית" שאף לא אחד ממרכיביה מתוצרת הארץ, רק האינטגרציה שלהם.
ובכל זאת, טענתי, מותר למדינה לסייע למפעל, או לתעשייה, אם זה נעשה באופן שקוף ולפי עקרונות שהיא מקדמת, כמו למשל סיוע לפריפריה. אבל סיוע של המדינה אמור להתבצע מקופת המדינה, ולא מכיסי האזרחים.
לסייע לחקלאים זה אולי ראוי, אבל שהמדינה תסייע להם בכסף ולא בחוק שמורה לנו לסייע להם. בשביל זה יש מסים, ובארץ הם גבוהים במיוחד.
השיטה בארץ והבורות בציבור, יחד עם מעורבות פחותה של הציבור בדיון הראוי בנושאים מעין אלה, מאפשרת לארגוני עוסקים לחבור עם נבחרים באינטרסים משותפים.
נבחר הציבור מקדם חקיקה מטיבה עם ארגון העוסקים וזה גומל לו בצירוף חברי הארגון לתמיכה פוליטית בו. התשובה לשיטה הנפסדת הזו היא מעורבות ציבורית שתהווה משקל נגד לכל אותם נבחרים שמציעים את האינטרס של הציבור הרחב למכירה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו