1. אנחנו נמצאים בתקופת חילופי משמרות היסטוריים, בין עילית מתנוונת שעדיין רב כוחה במוקדי כוח מסוימים, לבין עילית מתגבשת, שחלקה הגדול לא הפנים עדיין את כובד האחריות הנדרשת ממנו. מדובר בתהליך של שינוי תודעה בקרב מי שעד לא מזמן הורגלו שאחרים מכתיבים את נורמות החשיבה, ההתנהגות והשלטון. לא פעם, היציאה לעצמאות דורשת תהייה על הראשונות וכפירה במוסכמות היסוד, שהיו לשגרה בשיח הציבורי - ניתוק מחבל הטבור הרעיוני הקודם, לשם התגבשות עצמאית כעילית לגיטימית, המשפיעה לא רק על תוצאות הבחירות אלא גם על אקלים הדעות והתרבות.
צריך לקבל כעובדת טבע, שכל שינוי רציני בסדר הישן, נתקל במהומת אלוהים מצד נציגי העילית הישנה. זה לא צריך למנוע את השינוי, אבל חשוב לא להסתפק בחקיקה ובשלטון, אלא בראש ובראשונה בביסוס האינטלקטואלי, הרעיוני והתרבותי של השינוי. דווקא הנאצות והאיומים מהמחנה היריב מחייבים להקשיב: אלה הדברים הכואבים ביותר, משום שהם נמצאים בליבת הדיון על זהות המדינה ועל זהותו של העם, שחזר להיסטוריה לפני יותר ממאתיים שנה, וביתר שאת מאז קום המדינה.
2. מהי הזעקה הכי נשמעת? "הדמוקרטיה בסכנה". אדרבה, דמוקרטיה איננה רק שלטון העם, אלא שיטה המאפשרת לבעלי אידיאולוגיות מנוגדות וערכים מקוטבים לקיים חיים משותפים. היחיד מוותר קצת על חירותו ומקבל עליו את החלטת הרוב, בתמורה זוכה לדברים הטובים שהמדינה נותנת: זכות הקניין, זכות (חופש) הביטוי (ובתוכה חופש הפולחן והאמונה) והזכות לחיים. הדמוקרטיה טובה גם למיעוט, יותר מכל שיטת ממשל אחרת. אפשר למחות, להתריס נגד הרוב בכיכר העיר, לנסות לשכנע וכמובן להקים מפלגות קטנות שתנצלנה את המשחק הפוליטי להביא להישגים מגזריים. לכך, בין השאר, כיוונו חכמינו כשלימדו להתפלל למוראה של מלכות, שאלמלא כן - "איש את רעהו חיים בלעו".
במובן הזה הדמוקרטיה היא כלי, מסגרת המאפשרת לכל הדעות והשקפות העולם להתחרות על לב הציבור ואז להכריע - באמצעות הבחירות לפרלמנט, ולאחר מכן באמצעות חקיקה בכלים של רוב ומיעוט. אם הדמוקרטיה היא "כלי" - היא מאפשרת לציבור להחליט אילו ערכים הוא רוצה לקדם ואילו ערכים הוא דוחה לגמרי.
כשמטיחים "הדמוקרטיה בסכנה", לא מתכוונים לדמוקרטיה הזאת, אלא לסוג אחר; נכנה אותו דמוקרטיה ליברלית־שמאלית. עניינה הפיכת הדמוקרטיה מכלי להשגת הכרעות ופשרות לאידיאולוגיה מלאת ערכים וציוויים קטגוריים. מדובר בדת חילונית, "הומניסטית", המקיימת מוסדות דומים לדת הישנה: יש לה מקדשים, כוהנים ופוסקי הלכה; מאמיניה מקבלים את עקרונותיה כאמיתות מוחלטות, והמערערים עליהן מועלים על המוקד ככופרים בכיכר העיר הווירטואלית. גם בדת הליברלית נמצא "מסורתיים" וכאלה הפוסחים על שתי הסעיפים, ומצד שני - קנאים מסוכנים.
3. הבעיה היא שהפיכת הדמוקרטיה מכלי ומסגרת - לדת או לאידיאולוגיה - מביאה לטוטליטריות הסותרת את הרעיון הדמוקרטי. אם הדמוקרטיה הליברלית מוצגת כברירה היחידה בסל, הרי שכל האידיאולוגיות האחרות מוצגות כחשוכות וכופרות בעיקר. אך אם השקפת העולם הליברלית־שמאלית נתפסת בידי חסידיה כאידיאולוגיה רצויה בין שאר האידיאולוגיות המתחרות - הם ייאבקו על קידומה ויישומה כמו כולם ויכירו בלגיטימיות של השיטות היריבות. מתי היתה הפעם האחרונה ששמעתם הכרה אמיתית - לא מן השפה ולחוץ - מצד השמאל, בלגיטימיות של מאבק הימין לקידום ערכיו? פשפשתי בזיכרוני ולא העליתי אלא כינויי גנאי, התנשאות ריקה והשוואות למשטרים גרועים בהיסטוריה.
מדוע כך פני הדברים? מפני שכאשר הליברליזם השמאלי נתפס ע"י מאמיניו כעניין מוחלט שקיום הדמוקרטיה תלוי בו - הוויכוח הדמוקרטי הופך למאבק קיומי ממש. מכאן הדה־לגיטימציה של האידיאולוגיות המתחרות, הצגתן כאנטי־דמוקרטיות והמלחמה הבלתי מתפשרת בהן עד כדי רצון לסלקן בטענה שבכך מגִנים על הדמוקרטיה. מכאן התקינות הפוליטית - לא כמנגנון השומר על המיעוטים, אלא ככלי נשק להשתקת הרוב. מכאן גם האלימות וסתימת הפיות שחווים אנשי ימין בקמפוסים המערביים, וההומוגניות הכמעט מוחלטת של מרצים בעלי השקפת עולם שמאלית.
איש לא תמה על כך שהכנסייה אינה מעסיקה בשורותיה רבנים או קאדים. אז מדוע מתפלאים שהכנסייה הליברלית־שמאלית מכניסה לשורותיה (כמעט) רק מאמינים דומים? תאמרו, הרי המדינה מממנת את מוסדות ההשכלה הגבוהה, אז כיצד היא מאפשרת להם לנהוג כאילו זו נחלת אבותיהם? צודקים. אבל גם התקשורת מתנהגת כמוה וברובה הגדול הומוגנית להחריד. חשבו עליהם כעל ממסד דתי, ותסכולכם יפחת.
4. אותו בית מדרש הקורא להפרדת הדת מהמדינה - ומתנגד לסממנים דתיים בחיים הציבוריים ("הדתה") - קורא להפריד בין הלאום למדינה, ומתנגד לחוק המעגן את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית במדינתו האחת. מול החשש מכפייה דתית, האם העמדה הליברלית־שמאלית עצמה אינה כופה ערכים? כל הסכמה דמוקרטית כוללת כפייה מצד זה או אחר. העניין הוא שחסידי הליברליזם השמאלי מתייחסים להשקפת עולמם כאמת טוטלית, ופוסלים לחלוטין השקפות עולם מתחרות, ובתוכן זו הדתית.
לפני שנים ספורות כמעט התיר ביהמ"ש העליון איחוד משפחות בין ערביי ישראל לפלשתינים - עניין שמשמעותו החמורה היתה קבלת "דרישת השיבה". הנימוק של המצדדים באיחוד היה "כבוד האדם וחירותו"; ומה עם כבוד האומה וחירותה? זה לא שיקול ראוי לפי פוסקי ההלכה הליברליים־שמאליים. העתירה לאיחוד המשפחות נדחתה (על חודו של קול!) בשל נימוקים ביטחוניים. המצדדים והדוחים הביאו בחשבון "רק" זכויות פרט: הזכות לכבוד, בפרשנות המרחיבה של אהרן ברק, או הזכות לחיים. לזכות השופטים שדחו את העתירה נאמר שלא נמצא להם אז כלי משפטי כחוק הלאום.
המחשבה שהתחשבות ברגשות המיעוט צריכה לבטל את זכות הרוב להגדרה עצמית, היא בלתי דמוקרטית, מכיוון שהיא משליטה את המיעוט על הרוב. במיוחד נכון הדבר כשההתנגדות לחוק הלאום מצד הנהגת הציבור הערבי, לא נובעת מהדרישה לשוויון (שכבר קיימת), אלא מהתנגדות להגדרת ישראל כמדינה יהודית.
אם לפי חסידי הדמוקרטיה הליברלית אסור למדינה לכפות על הפרט נורמות הנובעות מהמסורת הדתית והלאומית, הם ישאפו לנתק את ההכרעות החוקיות הללו מאידיאולוגיה (חוץ מזו שלהם). כיצד זה אפשרי, אם הכנסת מורכבת ממפלגות אידיאולוגיות (חלקן דתיות), המייצגות את החברה? יש להעביר את ההכרעה בסוגיות אלה לצוות מומחים "ניטרלי", נקי משיקולים אידיאולוגיים, העוסק בנושאים אלו רק במישור הטכני או המשפטי הטהור. כך הגענו להכתרת ביהמ"ש העליון כרשות המחוקקת והמבצעת בפועל, וחזרנו כ־2,500 שנה אחורה לתורת המדינה של אפלטון שהמליך עלינו את הפילוסוף. קרל פופר ראה בו את אבי אבות הפשיזם, ובלשוננו: דיקטטורה נאורה.
עילית החפצה חיים וחופש דעות, צריכה להשיב את הדמוקרטיה למתכונתה הרזה הראשונה, ולאפשר לחוכמת האזרחים להחליט מה טוב להם.
*גילוי נאות: הכותב מונה לשמש שגריר ישראל ברומא
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו