דו"ח בריק: לעדכן את דוקטרינת הלחימה

דו"ח בריק, הקובע שמוכנות צה"ל למלחמה נמוכה בשל ליקויים במצב הימ"חים והכשרת הלוחמים, ראוי בוודאי לעיון רציני ולהתייחסות. כמו ברפואה, גם בתחום הצבאי כל חוות דעת נוספת מבורכת ורצויה.

עם זאת, ראוי גם לזכור ולהזכיר שהישגיו של צה"ל בעבר לא התבססו רק על מוכנות מיטבית של לוחמיו, ששירותם כחיילי חובה ומילואים הוא קצר וארעי, ואף לא על מלאי וסדר מושלמים ביחידות מחסני החירום. הישגי הצבא הושפעו, בראש ובראשונה, מדוקטרינת הלחימה שלו ומתפיסותיו האסטרטגית והאופרטיבית, שמהן נגזרו התוכניות המבצעיות.

מחבר הדו"ח, האלוף (מיל') יצחק בריק, שייך לדור לוחמי 73', המשוכנע עדיין שאבידותיו הרבות של צה"ל במלחמת יום הכיפורים נבעו מהמחדל המודיעיני ומחוסר המוכנות של הימ"חים למלחמה. לתובנה זו השפעה ניכרת על הדו"ח שפורסם.

אולם ניתוח מקצועי של אירועי 73' מעלה שהאבידות שספג  צה"ל במלחמה נבעו, בראש ובראשונה, מכך שהתכונן למלחמה לאור תפיסה אופרטיבית, שהיתה עדכנית מאוד עד ל־1967, כשישראל לא נהנתה מעומק אסטרטגי ולכן נאלצה להיחפז ו"לעביר את המלחמה לצד השני". תפיסה זו הפכה לחסרת תוקף לאחר מלחמת ששת הימים, כשהעומק החסר הושלם.

לאחר 1967 ראוי היה לאמץ תפיסה אופרטיבית מגננתית, המתבססת על הכלת התוקף בשטחינו על ידי הכוח הסדיר בשלב ראשון, והכרעתו באמצעות כוחות המילואים בשלב השני. תפיסה זו היתה מצמצמת את התלות הרבה בהתרעה המודיעינית, ומאפשרת למילואים התארגנות סדורה ופחות חפוזה בימ"חים. חשוב מכך, תפיסה זו היתה חוסכת חיי לוחמים רבים שנפלו על הגנת שטחים, שמוטב היה לאפשר לאויב לכבוש באופן זמני כדי להכילו, ורק בהמשך להכריעו ולעבור לשטחו.

כמו אחרי מלחמת ששת הימים, גם כיום ניצב צה"ל בפני מציאות מבצעית חדשה, המעקרת את דוקטרינת הלחימה המסורתית שלו. מסיבה זו יש לשנות את התפיסות האסטרטגית והאופרטיבית, ואת התוכניות הקונקרטיות להפעלתו ולבנייתו של הצבא.

דוקטרינת הלחימה המסורתית של צה"ל נועדה להכריע מהר וב"זול" צבאות מדינתיים ניידים כמוהו, הודות לעליונות צה"ל ביכולות ניידות ותמרון יבשתיים. צבאות טרור נייחים, שהחליפו את הצבאות המדינתיים הניידים, ורצף של מערכים קרקעיים שהם בנו - מבוצרים, ממוכשלים, ממונהרים ומצוידים באמל"ח לירי מנגד על העורף הישראלי - חיסלו כמעט לחלוטין את מרחבי התמרון הפתוחים בזירה.

זוהי מציאות מבצעית שנועדה לגרור את צה"ל לרצף של קרבות הבקעה ממושכים, שיגרמו לשחיקה גבוהה של כוחות היבשה ושל העורף. בעבר, פעל צה"ל באופן ליניארי: מגננה ובסיומה מעבר למתקפה; סיום הכרעת הזירה הראשית ובהמשך הכרעת שאר הזירות. ואולם, אמצעי הירי־מנגד שבידי האויב העכשווי, המאפשרים לתקוף את ישראל מכל הזירות בו בזמן, מחייבים להחליף את דגם הלחימה הליניארית בלחימה סימולטנית כפולה: מתקפה שתנוהל במקביל למגננה, והכרעה סימולטנית מהירה של כלל הזירות.

לצורך כך יש לפתח יכולות הכרעה חדשות ורב־זרועיות, כחלופה לתמרון היבשתי. היגוי התפיסות החדשות הנדרשות ובניית היכולת לממשן, הם אתגר מקצועי ואינטלקטואלי מהמדרגה הראשונה, ויש לקוות שבצה"ל כבר שוקדים על כך.

את בדיקת המוכנות של הלוחמים והימ"חים, שעליה ממליץ בריק, יש לכבד. אולם קיים צורך דחוף לא פחות לבצע בדיקה עיונית מקיפה של עדכניות דוקטרינת הלחימה.

אם יימצא שהדוקטרינה והתפיסות עונות על חובת צה"ל לנטרל את איום מלחמת השחיקה הממושכת, מובטח שהמלחמה הבאה תוכרע מהר וב"זול", כמו ב־67', גם אם מוכנות הימ"חים והלוחמים רחוקה משלמות. לעומת זאת, תפיסות שגויות מהסוג שלאורן הוכן צה"ל ב־73', יגרמו בוודאות גבוהה לאבידות כבדות ולהארכת המלחמה, על אף מוכנותם המלאה של הימ"חים והלוחמים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו