1. עשו לעצמכם טובה והצילו את עצמכם מהאינקוויזיציה המחשבתית והחברתית של קבוצה ידועה ורבת כוח, שנטלה לעצמה הזכות להרשיע אנשים בטרם משפט ואפילו לאחר שזוכו, רק על סמך סיפורים של חבריה. "סיפורים" ולא עדויות, משום שברוב המקרים הם אינם עומדים למבחן או לחקירה, אינם יכולים להיבחן לפי דיני הראיות ובעיקר אינם מביאים בחשבון שיש שני צדדים לסיפור ולכל אדם עומדת חזקת החפות. חפות אינה פריבילגיה אלא זכות מוסרית. מי שמרשיע אחרים שלא במשפט, אינו שונה ממשטרים טוטליטריים בהיסטוריה שהרשיעו אנשים על סמך עדויות מפוקפקות או שקרים, מבלי שניתנה להם הזכות להתגונן. במקרה הנוכחי אין משטר רשע, אבל יש משטרת מחשבות מרושעת המבצעת לינץ' תקשורתי וחברתי בקורבנות המזדמנים.
בקוראי להציל את עצמכם מהאינקוויזיציה המחשבתית, אני מתכוון בראש ובראשונה לעמדה מחשבתית, רעיונית ונפשית עקרונית נגד מידת סדום זאת, נגד הפורנוגרפיה הרגשית שכופה באכזריות על כל הצופים להיכנע לעדות מלאת רגש ולהחשיבה כאמת צרופה, מבלי שאכן אומתה, ולמעשה מבלי יכולת לאַמתה.
2. מול הלינץ' התקשורתי ברשתות החברתיות יש חובה מוסרית להשיב מלחמה נגד - לא באמצעות לינץ' הפוך, חלילה, אלא בתמיכה באמת. יש דבר כזה, אמת; יש לה קריטריונים, והם לבטח לא נמצאים בידיה של האינקוויזיציה הנוכחית. דרושים אנשי אמת שמכירים בטירוף המערכות הנוכחי ומסרבים לחלוטין לקבל את הכְתבותיה של החבורה הזאת. מדובר בעמדה מוסרית נגד עשיית דין שלא במשפט. ראו זו כחובה מוסרית להצלת החברה האנושית שלנו מהטמטום הרגשי חסר הגבולות הזה, שעלול להביא אנשים להתאבדות.
מה עם קורבנות התקיפות המיניות, תשאלו? ראשית, לא משיבים על עוול בעוול אחר. שנית, מי תקע לידינו שאכן תמיד מדובר בקורבנות תקיפה מינית? כיצד אפשר לדעת שאכן לאחר כמעט 40 שנה, זה באמת מה שאירע? אם האישה שהעידה בסנאט אינה יודעת היכן זה קרה בדיוק ומתי אירע הדבר בדיוק, כיצד לכל הרוחות אפשר להתגונן מפני האשמתה? מדוע עלינו לעמוד לצד המעידה, רק משום שבכתה והתרגשה - האם זה הקריטריון לאמת? וכי חסרים בהיסטוריה אנשים שביצעו פשעים קשים, ואז, שנים לאחר מכן, בכו בהתרגשות גדולה תוך שהם מספרים את מה שאירע מנקודת מבטם הסובייקטיבית - מה זה אומר, שהם צודקים? אם אין אפשרות לנאשם להגן על עצמו, מדובר במִשְׂפָּח ולא במשפט, העמדה לפני כיתת יורים כעובדה, שלאחריה חייך לא ישובו להיות כמקודם, וזאת מבלי שהדברים אכן הוכחו.
3. ה"ניו יורק טיימס" דיווח החודש על התפטרותו של יאן בורומה מתפקידו כעורך מגזין הספרות
"The New York Review of Books". הוא עשה זאת בעקבות מהומה שפרצה, לאחר שהעז לפרסם – שומו שמיים! - מאמר בשם "הרהורים אודות האשטג", מאת שדרן רדיו קנדי בשם ז'אן גומשי שהואשם בתקיפה מינית של נשים, וזוכה על כך בבית המשפט. גומשי סיפר במאמר כיצד נודה והפך למטרת ביזוי ברשתות החברתיות ובעיתונים קנדיים, חוויה שהביאה אותו לדבריו למצב "התאבדותי": "חוויתי השפלה שהספיקה לחיים שלמים. אינני יכול פשוט לעבור לעיר אחרת ולאתחל את חיי בשם בדוי; אני כל הזמן מתחרה בגרסה מרושעת של עצמי ברשת. זו עוצמתו העכשווית של ביוש המוני (mass shaming)".
חלק מהקוראים אניני הטעם של המגזין השתולל על מתן הבמה לגומשי, למרות שבראש מאמרו הוצגו "פשעיו", כלומר ההאשמות נגדו (שמהן זוכה). הדבר המשעשע והחמור בעת ובעונה אחת הוא תגובתו של העורך בורומה לעיתון הולנדי: "ציפיתי לתגובות קשות, אבל קיוויתי שזה יפתח דיון, מה לעשות עם אנשים שלא התנהגו כראוי אבל זוכו על ידי ביהמ"ש". הוא ראה בהתקפות נגדו "אירוניה", מפני שהוא עצמו ערך וקידם את נושא עברייני MeToo# שהורשעו רק על ידי הרשת החברתית. "ועכשיו הועמדתי בעצמי על עמוד הקלון". על דאַטֵיפת אַטפוּך. אגב, הפרשן המשפטי של CNN, ג'פרי טובין, אמר השבוע שאדם שביצע תקיפה מינית בתיכון, ראוי שחייו "ייהרסו" וירדפו אחריו. אתם מבינים? האינקוויזיציה לא מתעניינת בדיון, בליבון האמת או בצדק. האם בחברה כזאת אנו רוצים לחיות?
4. חכמינו דיברו במשנה, בסוף מסכת סוטה, על תקופה בעתיד הרחוק ("עקבתא דמשיחא") שבה "האמת תהיה נעדרת". הם הסתמכו על נבואתו של איש ירושלים בן המאה השמינית לפנה"ס, הנביא ישעיהו, שהוכיח את בני תקופתו: "וְהֻסַּג אָחוֹר מִשְׁפָּט, וּצְדָקָה מֵרָחוֹק תַּעֲמֹד - כִּי כָשְׁלָה בָרְחוֹב אֱמֶת, וּנְכֹחָה לֹא תוּכַל לָבוֹא. וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת, וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל, וַיַּרְא ה' וַיֵּרַע בְּעֵינָיו - כִּי אֵין מִשְׁפָּט". "האמת כשלה ברחוב", הוא תיאור די מדויק למה שמתרחש בכיכר העיר של ימינו, היא זירת הרשתות החברתיות. "ונכוחה לא תוכל לבוא" אפשר לדרוש גם במובן הזה שכבר לא צריך להביא הוכחות כנדרש במשפט.
בבית מדרשו של האמורא הבבלי רב (אבא בר איבו) במאה השלישית, פירשו כך את דברי ישעיהו "ותהי האמת נעדרת": "מלמד שנעשית עדרים עדרים, והולכת לה" (מסכת סנהדרין). "עדרים עדרים" בלשוננו זה "נרטיבים נרטיבים". מה זה משנה מה באמת אירע? הרי צבירת הידע תלויה ב"הבְנָיה" של מוסדות מרושעים (גבריים, לבנים, פריביליגיים), שקיבעה במוחנו מציאות מסוימת ("תודעה כוזבת"). סוציולוגים, פילוסופים ומבקרי ספרות ואמנות הצליחו להשתחרר מהמבנים התודעתיים הכוזבים הללו, ומצאו את אבן החכמים המיתולוגית, וכעת הם מעניקים לנו - הנבערים מדעת - מחוכמתם, ומלמדים איך שיטו בנו עד כה, וכיצד המציאות כפי שהורגלנו אליה אינה המציאות האמיתית. אלדוס האקסלי יצר בספרו הנבואי "עולם אמיץ מופלא" (1932) עולם שלם, שבו אותם חכמים בעיני עצמם משתלטים על החברה ובאמצעים דמוקרטיים כופים על כולם לחשוב אותו הדבר, ולהעניש בנידוי כל סוטה המנסה לחשוב אחרת מהמקובל ולחרוג משורת המקהלה.
5. השבת נתחיל מ"בראשית", ושם נאמר כבר בפרק הראשון: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ...". התורה אינה חוששת מדיבור מגשים כלפי האל, אולי בגלל מלחמת החורמה שלה באלילות. ברור לקוראים שמדובר בדימוי, מטאפורה, רעיון מופשט. ואכן, מאז ועד היום נשברו קולמוסים רבים על המושג. רבים מפרשים "צלם אלוהים" - בחירה חופשית. כך, למשל, כותב המהר"ל מפראג בספרו "דרך החיים" (1589): "כמו ה' יתברך שהוא עושה מה שירצה, וכן האדם יש רשות בידו לעשות מה שירצה והוא בעל בחירה". יכולת הבחירה מטילה על האדם אחריות כבדה, לבחור בטוב ובנכון. אם נמשיך את המהר"ל וסיעתו, אפשר להוסיף ש"צלם אלוהים" הוא גם החובה המוסרית המוטלת עלינו לרדוף אחר האמת, לחרוץ דין דווקא באמצעות משפט, ולא על פי נהמת האספסוף; גם אם הוא נאור.
*גילוי נאות: הכותב מונה לשמש שגריר ישראל ברומא
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו