התוצר של ארה"ב מתקרב ל־20 טריליון דולר. כמעט 1 מכל 4 דולרים שמיוצרים בעולם "מייד אין יו.אס.איי". במילים אחרות, התוצר המקומי הגולמי של ארה"ב מהווה לא פחות מ־24.32% מהתוצר העולמי. סין, הכלכלה הגדולה השנייה בעולם, מפגרת אחרי ארה"ב בכמעט 10% - במונחים של תוצר לנפש מדובר בפער אדיר של כ־350% לטובת ארה"ב.
מאפיין מובהק של כלכלת ארה"ב הוא העצמאות של המעצמה הזו, שהיקף הסחר שלה הוא רק קצת פחות מ־4 טריליון דולר - כ־20% מהתמ"ג שלה. זאת למרות שהיא אחת ממפיצות התרבות הגדולות בעולם ובשיטות ספירה אחרות אפשר לראות שהיא אחראית לתוצר הרבה יותר גדול בעולם. חברות אמריקניות מפעילות עסקים בשיטת זכיינות בכל העולם ומנהלות נכסים ריאליים ופיננסיים שאינם נספרים כנתוני יבוא ויצוא שלה. למשל, בזכיינות רשת אמריקנית נספרים רק דמי הזיכיון כהכנסה, אך עיקר הפעילות נספרת כמקומית.
בתחום הרלוונטי מאוד לישראל, קרנות מארה"ב מגדלות חברות ומלוות אותן. חברות בארץ נבנות במטרה להירכש על ידי ענקיות אמריקניות, ורבות נבנות על פלטפורמות שלהן. כך שבמידה רבה ארה"ב היא האח הגדול של הכלכלה העולמית.
דונלד טראמפ רואה את הנתונים האלה יותר מקודמיו, שכביכול התמקדו בעיקר - ב־80% מכלכלת ארה"ב שמתנהלת בתוך גבולותיה. טראמפ רואה מספרים ומנהל עסקים, גם עכשיו כנשיא. בעיניו, כנראה, גם צבא, תרבות ופוליטיקה זה כסף. כמו שג'ורג' ברנרד שו אמר: "כשאתה אוכל ארוחת ערב עם אמנים הם מדברים על כסף, וכשאתה אוכל עם בנקאים הם מדברים על אמנות". ברור שגם האמנות לא מתקיימת בוואקום רוחני. זה נשמע ציני, אבל זו לכל הפחות נקודת מבט לגיטימית. מבחינה פוליטית, זה בכלל לא מובן מאליו שנשיא ארה"ב מסכן את היחסים היציבים עם גרמניה ודורש ממנה לשלם על הביטחון שלה; זה בכלל לא מובן מאליו שנשיא ארה"ב לא מוכן לנהל משא ומתן על הסכמי סחר חדשים לפני שהוא מבטל את הקודמים.
צדק כלכלי
כשטראמפ נכנס לתפקידו לפני כ־20 חודשים, הוא כידוע לא הגיע מקריירה של עסקנות פוליטית או במגזר השלישי. סגנון הניהול שלו לקוח מהעולם העסקי, כזה שפחות מתחבר לתהליכים ארוכי טווח. בעולם העסקי, שבו הכסף הוא משאב אישי, יש הרבה פחות סובלנות להפסדים מאשר בעולם שבו אף אחד לא לוקח את הכסף באופן אישי מדי. הבדל נוסף בין העולם העסקי לזה הציבורי מתבטא בתרבות המשא ומתן. בעולם העסקי אתה שואף למקסם את היתרונות שלך בכל רגע נתון, כחלק ממלחמת ההישרדות היומיומית. במגזר הציבורי מראית העין חשובה הרבה יותר מהתוצאות. לכן טראמפ לא היה יכול לסבול הסכמים בילטרליים שרעים לארה"ב.
יועציו היו מזועזעים מכך שטראמפ ביטל באופן חד־צדדי את "הברית הצפון־אמריקנית לסחר חופשי" (נפט"א) - הסכם שמתבטא בסחר של כטריליון דולר. בשנים האחרונות המגמה בסחר הזה ברורה - גירעון של כ־10% בסחר מול שותפותיה האמריקניות, בעיקר מול מקסיקו. התגובות נעו בין זעזוע ענייני ללעג מתנשא. כשטראמפ צירף לכך הכרזות לוחמניות על המסחר עם סין, עם דרום קוריאה ועם יפן, הם היו בטוחים שבעל הבית השתגע. מה ששוב מזכיר ציטוט מופלא של שו שאמר: "אנשים הגיוניים מתאימים עצמם לסביבה, אנשים לא הגיוניים מנסים להתאים את הסביבה אליהם. לכן רק אנשים לא הגיוניים אחראים לשינויים הגדולים בעולם". לפי שעה נראה שטראמפ מצליח להתאים את הסביבה אליו במידה רבה. דרום קוריאה חתמה על הסכמי סחר חדשים עם ארה"ב, ויפן הסכימה על מתווה שיחות סחר המתנהלות בימים אלה. מקסיקו חתמה על הסכם בילטרלי והותירה למשך חודש מורט עצבים את קנדה מחוץ להסכם, עד שהשבוע גם היא הצטרפה להסכם סחר חדש, המחליף את נפט"א ונושא את השם USMCA - ראשי התיבות של שלוש המדינות.
כצפוי, גם התגובות על הסכם הסחר הצפון־אמריקני החדש לא רק מחמיאות. "בנק אוף אמריקה" מיהר לפרסם שהשיפור במצב החקלאים של ארה"ב מול קנדה הוא שולי בלבד ורחוק מלהיות משמעותי. וורן באפט, אחד מבעלי המניות הגדולים בבנק, והוא לא היחיד בו שמתגעגע לנדיבות של ברק אובאמה. בפרסום כזה של הבנק, שבו הסקירה מתמקדת באותם עניינים שוליים, קשה לראות משהו תמים. ההסכם החדש עושה צדק עם הכלכלה האמריקנית, שבעשורים האחרונים נמצאת בעמדת נחיתות ברורה במאזן הסחר שלה בעולם.
מי מגביל את מי?
ארה"ב, שהיקף הסחר היחסי שלה לא השתנה באופן יחסי בעשורים האחרונים, רושמת גירעונות סחר גדולים מאוד - היא קונה מהעולם הרבה יותר מאשר מוכרת לו. טראמפ, שכאמור מסתכל על העולם מפרספקטיבה כלכלית, לא אוהב את זה. מול סין הגירעון המסחרי הזה מדאיג במיוחד והוא אינו מחויב המציאות. טראמפ מכריז על כך שהוא כאזרח ארה"ב מרגיש מרומה, ויש לו סיבות טובות לכך. במשך שנים רבות ארה"ב מתעלמת דה־פקטו מהעובדה שסין היא ספקית אלטרנטיבית של זיופים של המצאות וסימנים מסחריים של האמריקנים. ארה"ב התעלמה מכך שבקנדה קונים מטוסים צרפתיים ופלדה סינית, בשעה שהיא הגדילה את המכירות לארה"ב.
המנה העיקרית נותרה על שולחנו של נשיא ארה"ב - הסכם סחר עם סין, שהיא שותפה קשה ובעייתית יותר ויש לה אורך נשימה, כיוון שהיא שחקנית חשובה בעולם. סין הכריזה על הקלות סחר עם מדינות אחרות בעולם, ובכך בעצם הכבידה על כניסת הסחורות מארה"ב, שגם באופן ישיר הוטלו על רבות מהן מכסים. 1,500 מוצרים המיובאים לסין ממדינות העולם, חוץ מארה"ב, ייהנו מהקלות בהיקף של 60 מיליארד יואן (כ־8.8 מיליארד דולר). השוט האמריקני מצליף בסין, אך לא חזק מספיק בשביל לכופף אותה. היא לא תעמוד בדרישות טראמפ ממנה, כך שבינתיים ההתגוששות בין המדינות ממשיכה.
הסכם הסחר עם קנדה פוגע בעקיפין בסין ומחייב את שותפת הסחר לקנות יותר פלדה וברזל מארה"ב. זו גם מטרתם של הסכמים אחרים שארה"ב חתמה ושואפת לחתום - להגדיל את חלקה של ארה"ב בעוגת הסחר העולמי ובשמירה על זכויות הקניין, הנאכפות באופן קפדני בארה"ב ובמידה פחותה ברבות ממדינות העולם.
בניגוד להכפשות רבות מבית ומחוץ, המטרה של טראמפ ברורה מאוד - הוא הביע נכונות מול כל מדינה לחתום על הסכם סחר חופשי - ולבטל מכסים בכלל. אירופה וסין מאוד לא רוצות בכך. סין בגלוי ואירופה כמשתמע. אבל זה לא מפריע למבקרים לטעון כלפי טראמפ שהוא זה שמגביל את הסחר החופשי. √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו