קמפיין "לא התלוננתי" המתוזמן, הממומן והמניפולטיבי, קורא לאנשים בארה"ב ובארץ, לספר על התקיפה המינית שעברו ולא התלוננו עליה מסיבות שונות. הקמפיין הושק בעקבות זיכרון בן 36 שנה של הפרופסור לפסיכולוגיה, כריסטין בלייזי פורד, לפיו המועמד לביהמ"ש העליון בארה"ב, השופט ברט קבאנו, תקף אותה מינית בהיותם תלמידי תיכון. מטרת הקמפיין, כך נראה, היא לתמוך בהאשמותיה של פורד, ולהצדיק את העובדה שעד היום לא פצתה פה.
הקמפיין הולך והופך להיסטריה קולקטיבית, ותורם לשתילת זיכרונות ולפרשנויות חדשות וכואבות לסיטואציות, שבעבר לא יוחסה להן חשיבות גדולה. יותר משהוא פותח פצעים ישנים לצורך ריפוי, הוא מגדיר מחדש אירועי עבר כצלקת בלתי ניתנת לריפוי. זהו קמפיין שעלול לשרוט את הנפש לעד.
לצערנו, תקיפות מיניות - קשות כקלות יחסית - קרו, קורות ותקרינה. חובתה של החברה היא למנוע ככל האפשר מקרים כאלו מלקרות, אבל גם לחזק את חסינותם של הקורבנות. בין היתר, על ידי קביעת אמת מידה הגיונית וסבירה למִדרוג סביר של חומרת תופעות.
אמת מידה כזו הייתה שומטת את הקרקע מחלק ניכר מהתלונות, ומסייעת לקורבנות לארגן את חווית המציאות שלהם באופן פחות מאיים ומבהיל, ובכך למנוע את הטראומה. הכנסת רציונליות לנושא תסייע גם להפחית את תופעת הקיפאון, חסר האונים, מאימה. מוטב להעביר את המסר שנשים יכולות, באופן כללי, להגן על עצמן לבדן. אחרי הכל, אין (כמעט) דבר שגבר יכול לעשות, ואישה לא יכולה.
כשהעליתי את הטיעונים האלה ברשתות החברתיות, קיבלתי, לצד תגובות אוהדות, ביקורת החוזרת על עצמה: "את אטומה. אינך מסוגלת לחוש חמלה".
התביעה לחמלה היא עניין מסוכן. ראשית, היא דורשת להאמין בהכרח לכל תלונה, בשמה של חמלה: כיצד אפשר לשמוע סיפור כה מזעזע, ולתבוע, בקור־רוח מפלצתי, הוכחות לכך שהפשע באמת התבצע? כמה רוע אפשר לבלוע?
שנית, רגש החמלה הוא חלק מהיכולת האנושית להזדהות עם הזולת. כשרון אנושי, שהפילוסוף הבריטי דויד יום כינה "החוש המוסרי". זו היכולת הניסית לחוש כאב נפשי, לנוכח כאבו הממשי של הזולת; יכולת מופלאה שאפשרה את החיים בצוותא.
אך לאותה יכולת נפלאה לחוש הזדהות וחמלה, יש גם צד אפל, עוצמתי באותה המידה: ככל שסבל הזולת מכאיב לנו יותר, כך עולה בנו, בהכרח, זעם גדול יותר כלפי האשמים בסבל. ומתעוררת בנו תאוות נקם, שהיא הצד האפל של חוש הצדק.
תאוות הנקם מעוררת דחפים אלימים ועלולה להביא לאלימות ממשית, משום שיש לדחפים הללו, לכאורה, "הצדקה מוסרית", שהרי הם נובעים מחמלה נאצלת, גם אם מניפולטיבית וחד צדדית להחריד.
זו אחת הסיבות לכך, שלעתים סדר יום פוליטי שמאלי מושך אליו את הגורמים האנטי־חברתיים ביותר, מפני שהרעיונות הללו מעניקים חירות לפרוק דחפים אלימים באצטלה של מוסריות לכאורה - בבחינת פירומנים המתגייסים לשירותי כבאות.
קמפיינים מסוג "לא התלוננתי" עושים שימוש ציני בקורבנות ממשיים, וצוברים אנרגיה של זעם ללא הוכחת אשמה ואפילו ללא נמען (משום שהמלינים לרוב לא נוקבים בשמו של הפוגע). כך ניתן לתעל את האנרגיה של ההמון - שרגש החמלה שלו נוצל לרעה - לכלל זעם צרוף שישטוף את הרחובות במיליוני חומלים אלימים ומוכי שטנה, בשירותו של סדר יום פוליטי, כשהכעס גובר על יכולת השיפוט שלהם.
חמלה היא רגש אישי. ברגע שמנסים לתמרן אותה פוליטית, היא כבר לא רגש, אלא מניע פנימי לאלימות, או לניצול החומל, ואז מדובר בשימוש ברגש - נגדו. כשחמלה הופכת לאידאולוגיה - הדבר הראשון שנכחד הוא החמלה. ובלעדיה, אין לאנושות סיכוי.
דלית סוטר (גב"ח) היא מייסדת "פורום קפה שפירא" להשבת ההיגיון לשיח
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו