במלאת 25 שנים להסכם אוסלו, פרסם העיתונאי הפלשתיני עבד אלבארי עטואן - עורכו המפוטר של "אל־קודס אל־ערבי" - מאמר, שבו חשף כי ערפאת גילה לו בתוניס שהוא שב דרך שערי אוסלו כדי להחזיר את אש"ף ואת ה"התנגדות" לפלשתין.
"אני מבטיחך שתראה את היהודים בורחים כמו עכברושים מספינה טובעת", הבטיח הראיס, שלדברי עטואן דבק ב"זכות השיבה" ובירושלים, פתח באינתיפאדה השנייה, הבריח נשק וסייע לחמאס בכסף ובנשק.
גילוייו של עטואן אינם חדשים לאלה שהקשיבו לנאום ערפאת ביוהנסבורג בעיצומו של "תהליך השלום". הוא השווה את אוסלו להסכם "חודייביה" עם הכופרים, שהופר חד־צדדית על ידי מוחמד. קשה להאמין שהאבלים על ההסכם ה"אבוד" מאשימים דווקא את ישראל בהחמצתו. הם חוששים עכשיו מאיום הדמוגרפיה ומביטול ארגון אונר"א וקוראים בהיסטריה להקמת מדינה פלשתינית "בכל מחיר".
ככל שנוקף הזמן, כך מתברר שמרבית השבויים ברעיון אוסלו נתונים בשכנוע עצמי. הם אינם דוברי ערבית, ומסוכן יותר - אטומים לרגשות, לכפל המשמעויות בערבית העשירה ולסיכונים הצפונים בחניכיה של תרבות פתלתלה זו.
אלה שהתפכחו מדמיונותיהם ("מזרח תיכון חדש") סבורים שרק הם מבינים את הסכנה, בעוד "הבאסטיונרים המשיחיים" בכיכרות עיוורים לה. בצר להם המירו את אשליותיהם באיומים קשים מפני העתיד, ובצידם המלצה חלולה: לא עוד שלום עכשיו, אלא החלטות נמהרות עכשיו. לא לניהול הסכסוך בואכה פתרון, אלא נטישה והתנתקות מ"השטחים הכבושים". ומה אחר כך? "עלא באב אללה...."
בהרצאה ביוני האחרון באוניברסיטת תל אביב הציג הסופר עמוס עוז את הדחיפות שבפתרון העימות ("החשבון עוד לא נגמר"). היה זה עוד מאותו דבר ידוע: המשך המצב הקיים יהפוך את ישראל ל"מדינת אפרטהייד דו־לאומית" ובה מיעוט יהודי מוקע ומצורע. המדינה תיהרס ובמקומה תוקם מדינה פלשתינית בין הירדן לים.
עוז הביע תקווה שיקום מנהיג שיכריע לאפשר לפלשתינים מדינה משל עצמם לצידנו, שהרי ממילא רוב היהודים, שלאורך תקופה ארוכה התייחסו ל"שטחים" כ"מקום להחלפת רדיאטור ישן", כבר לא מבקרים בהם ומסכימים לעוזבם.
גם העכברים בסיפור הידוע נאספו במצוקתם והחליטו לתלות פעמון על צוואר החתול המאיים. גם זה סוג של פתרון. במה יעסקו מתקיני הרדיאטורים משכם לאחר הנסיגה המבוהלת - טילים, רקטות? בינתיים, הם מקשיבים לבהלה על הסיפון הישראלי, וחזונו של ערפאת בדבר העכברושים הנמלטים נדמה להם קרוב.
עוז חידש: המילה "שַׁחְזֶרֶת" היא סינדרום חולני - מעין תאוות שחזור של חוויה קיומית רגשית ישנה ובלתי אפשרית. במקרה הציוני מדובר בגעגוע אנכרוניסטי, נוסטלגי, בלתי רציונלי למולדת העתיקה שאיננה עוד. לדבריו, לא סינדרום ה"שחזרת" חולל את שיבתנו. הרדיפות הן שהובילונו לכאן.
והפלשתינים? במפגש בצרפת עם פלשתיני, בנו של פליט מליפתא, תבע האיש לשוב לביתו ולשבילי העדרים לידו. בתגובה שלל הסופר את סיכויי הגשמת חלומו של הפלשתיני "הנרדף" ואבחן כי הוא חולה ב"שחזרת". "תַעֵל את געגועיך הבלתי ישימים לספר", הציע עוז לפלשתיני "חשוך המרפא".
זו מחשבה אטומה, הרחוקה מהבנת עולם התוכן של הערבים. "יהיה בסדר". האינטלקטואל היהודי ישכנע את הרועה הפלשתיני לוותר על חלומו. מדובר בזלזול ובהתעלמות מהתרבות השוכנת בתשתית המאבק הפלשתיני, שעיקרה סבלנות, תחבולה והונאה.
הבדיחה מספרת על אמא יהודייה שאמרה לבנה שגויס ברוסיה למלחמה: "תהרוג הרבה טורקים!". הבן תהה: "ומה אם יהרגו אותי?" והאם השיבה: "למה שיעשו זאת? מה כבר עשית להם?"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו