אף על פי שחלפו כבר 45 שנים מאז, הזיכרונות צלולים וחדים כאילו האירועים התרחשו תמול שלשום. הייתי נשוי ואב לשני ילדים קטנים כשפרצה מלחמת יום הכיפורים. במשך שישה חודשים הייתי מגויס ושירתי בגדוד שריון בדיונות של סיני, לא הרחק מאיסמעיליה.
יותר מכל החוויות הקשות שהיו מנת חלקנו, זכורים לי אירועי השבת, 13 באוקטובר, שבוע לאחר תחילת המלחמה. הגענו בשעת בוקר לוואדי רחב ידיים, לאחר פעילות בשעות הלילה שבה לא עצמנו עין. היינו עייפים בטירוף. החנינו את הזחל"מים וניסינו להתארגן לשינה ליד גלגלי כלי הרכב, שהעניקו לנו מעט צל.
פתאום התעוררתי מהשינה החטופה למשמע רעש מחריש אוזניים. תחילה נדמה היה לי שאני חולם, אבל מייד התעשתי וראיתי מעלי, בטווח של מטרים ספורים, שני מטוסי מיג־17 מצריים צוללים לעברנו ויורים עלינו במקלעים. אחוזי אמוק ניתרנו ורצנו לכל עבר. לא היה לאן לברוח והיכן להסתתר בתוך הוואדי הרחב. כמה חיילים התעשתו במהירות, עלו לזחל"מים והחלו להפעיל את מקלעי ה־0.5 לעבר המטוסים.
טנקים ישראליים חוצים את התעלה // צילום ארכיון: GettyImages
הפגזים שהמטירו המיגים יצרו מכתשים עמוקים בתוך הדיונות. אש המקלעים שירינו הרתיעה כנראה את הטייסים המצרים והם הסתלקו אל האופק. תשעה חיילים נפצעו קל מהירי, זחל"ם אחד נפגע ושלושה חיילים לקו בהלם, אחד מהם איבד את הקשר עם הסביבה והוא פונה עם הפצועים לתאג"ד (תחנת איסוף גדודית). המראה המסויט של מטוסי אויב מעל ראשי שב אלי פעמים רבות במהלך השנים בשנתי, והתעוררתי בבעתה כשזיעה קרה מכסה את מצחי.
אחרי שהוכרזה הפסקת האש השתפר מצב הרוח. במשך חודשים רבצנו בטווח של 8 ק"מ מהתעלה. ישנו בתוך "שפניות", מעין מחילות שחפרנו בחול. אפילו מזרנים לא היו לנו ולכן שכבנו על שמיכות צבאיות דוקרניות. גם לא היתה תאורה, ועם רדת הלילה קראנו לאור נרות. במשך היום עסקנו בתצפיות על חיילים מצרים ודיווחנו על תנועותיהם. המורל עלה כשהחלו סבבים של חופשות. מדי שבועיים־שלושה היינו יוצאים לחופשה של 48 שעות, כדי להתרענן ולראות את האישה והילדים.
בעידן הנוכחי של טלפונים סלולריים עם ווטסאפ ואי־מיילים, אינסטגרם וטוויטר, קשה להאמין שב־1973 יכולנו להתקשר הביתה רק פעם בשבוע. מדי יום ראשון היו מגיעות לבסיס הגדול בטסה ניידות טלפון גדולות של "בזק" שאפשרו לכל אחד מאיתנו לשוחח במשך חמש דקות עם הבית. הקשר העיקרי עם הבית היה באמצעות מכתבים, חבילות וד"שים.
בסוף דצמבר 1973 הגיע אלינו סוף־סוף צוות בידור. היתה זו הפעם הראשונה מאז פרוץ המלחמה שלהקה מאולתרת באה לבדר אותנו. בצהרי היום נעצר בפתח המוצב קומנדקר צבאי. ירדו ממנו ג'ינג'י מזוקן המנגן באקורדיון, נערה חיננית עם קסילופון, שני אחים מארגנטינה ששרו שירי עם בליווי גיטרה, ואיש מילואים שהיה המנחה וסיפר בדיחות.
בתחילת פברואר 1974 היתה לנו לראשונה פגישה חטופה עם חיילים מצרים. לפתע, באמצע היום, התקרבו שלושה חיילים מהארמייה השנייה במדיהם הבהירים אל הגדר ונופפו בידיהם. תחילה חשבנו שהם מבקשים להיכנע, כי היו ללא נשק. אולם התברר שהם רצו לשוחח עימנו ולהצטלם בצוותא, להחליף מטבעות ושטרי כסף מצריים בלירות שלנו וללחוץ ידיים. כאילו מעולם לא היתה מלחמה. כאילו על דיונות החול הללו לא התנהלו לא מזמן קרבות עקובים מדם. פתאום נפלו המחיצות, ראינו שהם בני תמותה כמונו, שרוצים כמונו, לשוב הביתה ולהיפרד מהטנקים והמדים. אחד מהם טפח לאחד החיילים שלנו על השכם ואמר לו: "תגיד לי בכנות, אתם רוצים מלחמה?"
והחייל השיב בפסקנות: "לא".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו