החומרים שמתפרסמים היום (שני) על ידי ארכיון מערכת הביטחון אינם חדשים למעשה; מה שכן חדש אלו הדגשים והפרשנויות שמציע ראש אמ"ן האלוף אלי זעירא לסבך הנתונים והעובדות שמצביעים על מערכי חירום וכוננות למלחמה בצבאות מצרים וסוריה. "סוריה כזכור נכנסה למערך חירום ב-5 בספטמבר", אמר זעירא בהרצאתו לפורום מטכ"ל. "... (יחד עם התרגיל המצרי) יש להם חשש (שישראל תפעל) לנצל את הלילות על מנת להחדיר כוחות מסתערבים על מנת לתקוף מוצבים ומחנות בעומק מצרים... במקביל אנו מוצאים אצל הסורים ואצל המצרים עצבנות לא מבוטלת מחששות רציניים מהתקפה ישראלית על סוריה ומצרים. מה שמזין את החששות האלו היתה סדרה של פעולות צה"ליות שלא היה להן שום קשר עם כוונות התקפיות, אבל כך הן פורשו על ידי הערבים והרוסים... היה הקרב האווירי המפורסם ב-13 בספטמבר שפורש על ידי הסורים כתרגיל, כמארב, כדבר מתוכנן מראש, וכחלק מסדרת התגרויות ישראליות שתיגמר בהתקפה בחזית הסורית, וגם גיחות הצילום הלא מעטות במצרים ובסוריה הזינו את ההרגשה שאכן ישראל הולכת לתקוף כך את שקיים היום... חשש רציני מפני תקיפה צה"לית כל יום.... סביר שכל מה שקורה היום... נובע מחששות... בפני תקיפה שלנו".
רק הקריאה בחומר הגולמי של פרוטוקול הדיון במטכ"ל יום לפני המלחמה, מעבירה את ההבנה המלאה של מה שעשה זעירא: הוא פשוט נעץ בזנ"ט בראשי האלופים – שמקור המתיחות הינו בחשש ממתקפה שלנו. היה ידוע שזו אחת הפרשנויות שמציע אמ"ן להיערכות המצרית והסורית. אבל לפי הטקסט שמתפרסם היום, הקונספציה האמיתית לא היתה רשימת התנאים שנדרשים מצד האויב למלחמה – אלא שהכל נובע מפעילות של ישראל. הדבר הבולט הוא שאף אחד מהאלופים לא מאתגר את זעירא ושואל אותו: מאיפה הביא את ההוכחות לפרשנות הזאת?
אנחנו לא יודעים באמת מה מקור ההערכה הזאת, אבל אי אפשר להתעלם מכך, שהיא חוזרת על תרחיש ההתדרדרות של מאי-יוני 67'. מה שהצמרת הביטחונית הבינה מ-67' הוא, שברית המועצות הכניסה לסורים ולמצרים לראש, שישראל מרכזת כוחות בצפון ועומדת לתקוף בסוריה. זאת למרות שלא היה אף ריכוז כוחות כזה. חלק מהצמרת הביטחונית, כנראה שר הביטחון משה דיין ואלי זעירא, רואה באוקטובר 73' את אותו תסריט. הרמטכ"ל כנראה מסכים איתם. זה עשוי להסביר את ההתנהלות וההתנהגות המשונה של ישראל למחרת, 6 באוקטובר. כי אם המצרים חוששים מהתקפה ישראלית – ישראל שיגרה שדר לאמריקנים, בו היא מבהירה שאין לה שום כוונות התקפיות – אז מתבקש שתימנע מכל צעד שיש בו כדי להסגיר איזושהי כוונה התקפית. היא לא מגייסת מילואים, היא נמנעת מהתקפה אווירית מקדימה; והכי גרוע: היא מקדמת את כוחותיה לקו החזית רק ברגע האחרון וגם זאת תחת הנחיה לשמור על פרופיל נמוך ביותר. העיקר לא "להתגרות" באויב.
בשנים האחרונות שולטת הפרשנות ההיסטורית, שמצרים הצטרפה להתקפה הסורית כדי להתניע את "התהליך המדיני" בדרך ל"הסכם שלום". זו פרשנות לא הגיונית - ארצות הברית חששה מאוד מפרוץ מלחמה, מהלך התקפי לא מקדם את יחסי מצרים-אמריקה. המידע הרב על המגעים המדיניים בתיווכה של ארצות הברית ב-1973 מלמד דווקא על ההיפך: שארצות הברית מושכת אליה את מצרים באמצעות משא ומתן שצפוי בשלב כלשהו להחזיר לה את כל סיני; ובעיקר, שארצות הברית מבססת לעצמה מונופול על התהליך המדיני ומשאירה את ברית המועצות בחוץ. על כך התריעו הסובייטים בפני ישראל.
בעדותו בוועדת אגרנט אמר שר החוץ דאז אבא אבן, כי בסופו של דבר הוא חושב שלברית המועצות היה עניין במלחמה. זה יכול להסביר את החזרה על מערכת החישובים המוטעים שנועדו לגרום למלחמה (כמו ב-67'). המלחמה יכלה לפגוע בבלעדיות האמריקנית על מהלך השלום, והיא גרמה להפעלת נשק הנפט על ידי סעודיה נגד המערב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו