אחת לכמה חודשים זה קורה: פורצת ידיעה על פיגוע דקירה או מגיע דיווח על דריסה. הנשימה נעצרת עד שמתקבלים פרטים ראשונים, ומתחילה מלאכת פיענוח הקודים המוכרים של דיווחי התקשורת הזהירים: "צעיר" הוא חייל, "פצוע אנוש" כבר אינו עמנו קרוב לוודאי. מיד נשמע גם שהחשוד כמחבל "נוטרל", ונבין שהוא יעמוד למשפט שהוא פארודיה עגומה על כל מה שידענו על ביטחון, על חוק ועל משפט, שלא לדבר על צדק.
במקביל, חלקנו מזדרז לחפש את תמונות הווילה המפוארת של המחבל ש"סבל מקיפוח ומעוני", כדי להנציח אותה ברשתות החברתיות בהומור של ייאוש על הבית שכבר לא ייהרס. והוא יעמוד על תילו, בית המחבל, הודות לפעילותם של הארגונים הפועלים במימון גורמים זרים, ונהנים מרוח גבית של אנשי שמאל, שאינם רוצים לדעת מה באמת נעשה בשמם בשטח. במשך שלושים שנה הייתי בשמאל, ומניסיוני, אלה ארגונים המתגאים בפעילותם לשחרור מחבלים או לקיצור עונשם, תוך גילוי אטימות כלפי קרובי הקורבנות בבית המשפט.
מילים אלה נכתבות בטרם פורסם שמו של הנרצח בפיגוע הדקירה בגוש עציון. יהי זכרו ברוך. מי ייתן, והוא יהיה נציגם האחרון של האזרחים הישראלים הנהרגים משום שבחרו להיות השכפ"ץ של כולנו. אנו מתכחשים לעובדה זו בקלות, משום שתעמולה בת עשרות שנים, שהייתי שותפה לה בעבודתי בתקשורת ובפעילותי בשמאל, שכנעה אותנו שכנראה שזה מגיע להם, כי הם עוצרים בגופם כל פתרון לסכסוך. רבים מאתנו מתפכחים מהשקר הזה בשנים האחרונות, וטוב שכך. הגיע הזמן למחות מליבנו את הקו הירוק, שהפך אדום מדם.
מרגע שנחלצתי מהשמאל, הבנתי את הבחירה הנוחה של המחבלים לפגע במי שהם חיים איתם ובתוכם, משום שברור להם שהלב של רובנו, הישראלים, אטום לפגיעותם. אם קורבנות הפיגועים האחרונים משתייכים למעגל המתגוררים והעובדים בשטחי יהודה ושומרון, זה בין היתר משום שאנחנו, בתקשורת, פעלנו כדי לקעקע את הלגיטימיות שלהם, ולשלול מהם כל גילוי של חמלה, ערבות הדדית וסולידריות חברתית.
עשינו בעיתונות עבודה מצוינת בהקמת חומות ההפרדה גם בין אחים, ולא רק בין העמים. הייתי אחת מאלה שעשו הכול כדי למנוע מהם את הזכות לאמפתיה רק משום שהם "מתנחלים", ולקבע בתודעה שהם בחרו להסתכן מרצונם. הייתי מאלה שפעלו לשבש כל מאמץ של המתנחלים "להתנחל בלבבות", ולהתאחד עם שאר העם, שבחר לחיות בצד "הנכון" של הגבול.
בעבודתנו המסורה בתקשורת, חילקנו את העם ל"טובים" ול"רעים"; לכאלה שהביאו על עצמם ביודעין את גורלם המר, לעומת אלה שפועלים ללא לאות, לכאורה, כדי שלא יישחטו יותר את ילדיהם ואותם. חזרנו שוב ושוב על השקר, שכך ייעשה למי שמתעקשים לשמר בכוח את מעמדם כ"אדוני הארץ", משום שהארץ "ההיא", אינה שלנו כלל.
התווכחתי פעם בטוויטר עם איש הקרן שאין־לומר־את־שמה, וכתבתי לו שלכולנו בשמאל יש דם על הידיים. "תתביישי", הוא ענה לי. "אני אכן מתביישת", השבתי לו. זוהי בקשת הסליחה הרשמית שלי ביום כיפור זה, מבני עמי, על חטא שחטאתי בכך שהייתי מאלה שהתאמצו להפריע למתיישבי יהודה ושומרון להתנחל בלבבות של כולנו; כדי שלא נרגיש שכשהם נפגעים, גם ליבנו שותת דם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו