זהו הרגע הקדוש ביותר, ובכל זאת - זו לא רק תפילה. כי כדי לסחוף את הקהל, לשתף אותו, להתרומם איתו, חייבים לפזם בקול, כמעט כמו בהופעה מוזיקלית. ואילו זעקה אמיתית - די לה שתישמע בין קירות הלב. אבל זו לא הופעה, שהרי תפילות יום הכיפורים הן הפסגה הרוחנית של השנה.
עם הפער הקשה כל כך לגישור בין האינטימי לבין הציבורי, אני ניגש זה כמה שנים לשמש בימים הנוראים בעל תפילה בבית הכנסת. מצד אחד, סיכום השנה הפרטי, השיח ביני לבין עצמי, עם התקוות והמחשבות הכמוסות שבין אדם לבוראו. כדי לבטא את צפונות ליבנו אלה, אין צורך להרעים קול. אדם שפוי לא שר ברחובות. הלחישה מספיקה.
מצד שני, החובה להיות שליחו של הציבור בבית הכנסת ביום הכיפורים, לשמש לו פה, להוביל את תפילתו, לפתוח את סגור ליבי ואת סגור ליבו, ולחלץ מכלאם את רגשותיהם המגוונים של באי המקום ביום הקדוש הזה. כל אלה לא יכולים להיעשות בלחש. לא במעמד הזה. מישהו חייב לעמוד ליד הבימה או ליד עמוד החזן, ולשאת את קולו ברמה, לסלסל, לפייט, לשיר, להתחנן, לזכור, לבקש, לחצוב בקול רם מתהומות הלב את המילים העתיקות כל כך שנותנות כוח. רק כך, רק תפילה שיש בה מעט מן ההופעה, יכולה להתנהל.
והמעמד כבד מנשוא. בעל התפילה נושא על שכמו את תפילות הכל ותקוות הכל. שלו עצמו, של משפחתו, של קהל המתפללים, של תושבי היישוב או העיר, של עם ישראל ושל מדינת ישראל, וכן, גם של באי העולם כולו. כי כך בדיוק נאמר בתפילה: "וכל באי עולם יעברו לפניך כבני מרון". משכך, אין פלא שהאימה, היראה, פיק הברכיים - פשוטו כמשמעו - מטלטלים אותי מחדש מדי שנה.
משמעות אלמותיתאולי זה הגיל שמתקדם ואולי זו נקודת המבט, אך לא חשוב כמה פעמים שרים את "ונתנה תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום". המשמעות האלמותית של המילים הללו, "מי יעני ומי יעשר, מי במים ומי באש, מי יחיה ומי ימות", רק מתעצמת מפעם לפעם, משנה לשנה. בגיל העשֹרה, על פי רוב, החיים מתפרצים, הביטחון גבוה, האופטימיות בשיאה ואילו המוות והצרות רחוקים הם מאיתנו. התחנונים והבקשות נראים תלושים, לא שייכים לנו, או כך לפחות נדמה. אך כבני 30 או 40, הגם שהחיים שוצפים, הרי ששבריריותם, זמניותם, קיצם, נראים פתאום קרובים, מוחשיים, כאלו שיש לקחתם בחשבון.
לכן רק מי שהיה שם, בשיא הצום, בחום היום (איך הם חיו כל השנים בלי מזגן?!), במרכז בית הכנסת, הוגה את התפילה, בשם עשרות אנשים, נשים וילדים סביבו, יודע כמה דייק המחבר האלמוני והקדמוני כששם בפיותינו, שליחי הציבור, את המילים "איני כדאי והגון לכך". אותו כותב של תפילת "הנני העני ממעש" ידע את נפש האדם. הוא הקדים להבחין עד כמה מעטים הם אלה הראויים לשאת בשליחות החשובה כל כך שהטיל עליהם הציבור - לבקש מחילה על חטאי השנה היוצאת, ולשאת תחינה על זו הנכנסת. סוף כל סוף, אני יודע עד כמה אני מבצע את השליחות הזו עם שק החטאים שצברתי. הם הסיבה לפחד ולאימה.
לפני שבועות אחדים אחד מחברי שיכל את בתו, סימה ויצמן, בעת שהביאה תינוקת לעולם. אירוע נדיר וטרגי של תסחיף מי שפיר. האבל היה ועודנו כבד, אך כך גם האושר שבלידת הנכדה. בליבי חשבתי, האם יש לך מוות וחיים משמשים בערבובייה יותר מאשר בסיטואציה הבלתי אפשרית הזו? היש לך מקרה שבו מילות התפילה מתבררות כמדויקות כל כך? אפשר כמובן להאמין במקריות, בסתמיות, בהיעדר סיבה ומסובב, בחוסר הטעם והתוחלת.
לכוון פנימה ולמעלהלדידי, המקרה הקשה הזה ודומיו הם גלגל החיים העומד לנגד עינינו בבואנו לשאת את תפילות ראש השנה ויום הכיפורים. בתעלומה בלתי פתירה לעיניים אנושיות, כפי שלא עשה בשום פלנטה אחרת, א־לוהים נתן לנו במתנה את החיים על פני האדמה. כחומר ביד היוצר, בידינו האפשרות לרומם אותם או לרדד אותם. והוא גם שקובע מי יחיה ומי ימות. האדם, עם כל כוחות הקדמה והידע שניתנו בידיו, עדיין לא מורשה ולא יכול לקחת לידיו את מפתחות הקיום האלה.
כך אנו בני אדם - רוויי חסרונות ופגמים, בעיות וליקויים. הימים הנוראים בכלל, ויום הכיפורים בפרט, ניתנו לנו כדי שנביט לאחור על מה שהיה, נתחרט על השלילה, נשמח בטובה, ונקווה שבשנה הקרובה נתקדם ולו צעד אחד קדימה. זוהי מהותן של התפילות, אשר מכוונות כלפי פנימה לתוכנו, לא פחות מאשר כלפי מעלה לבוראנו.
בשנתיים האחרונות את תפילות יום הכיפורים אני עושה בבית הכנסת ההיסטורי של הביל"ויים בגדרה. הרוח הגדולה שפיעמה במחדשי ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, כמו גם העבר שלנו כמדינה שחוותה את הקשה שבמלחמותיה בעיצומו של היום, מתערבבים בליבי עם התפילות הנושנות שהתפללו אבותינו בגולה. איש איש במקום מושבו, במזרח ובמערב, בצפון או בדרום, קיוו מאה ומאתיים, אלף ואלפיים שנים, "ובאו האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים".
הדורות שלנו זוכים לראות את התגשמות התפילות של אבותינו. החלום הלאומי מתממש, בזכות אותם פורצי דרך שהקדימו לעלות לארץ ישראל, אך גם לנוכח המחיר שאנו משלמים עד היום במלחמה הבלתי נגמרת עליה. עבורי ועבור היישוב אדם, שבו אני גר, היה השנה המחיר הזה קשה במיוחד, עם הירצחו של שכני יותם עובדיה ז"ל, בידי בן עוולה.
כל המחשבות, הזיכרונות, התקוות, הפחדים והשמחות הללו, וכן האתגר המעשי והווקאלי של הובלת התפילה, מתרוצצים במוחי במהלכה. זהו מעמד שאין דומה לו. זו מחויבות שלעולם לא נדע את תוצאותיה. אך זוהי גם הזדמנות שאין שנייה לה.
יתקבלו תפילותינו לרצון לפני אדון כל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו