שבוע מאז נפטר, מתגלים סיפורי מופת על אודות אחת הדמויות המסתוריות בחיים הציבוריים: הלוחם, הקצין, המקובל והמוהל ישועה בן שושן.
הכרנוהו כמי שהילך בין גדולי תורה ושועי עַם בלבושו העממי הפשוט, וזכה להערצתם. אלפי תינוקות מל בהתנדבות, רבים מהם בני חבריו הלוחמים. הלוחם והקצין שנפצע קשה במלחמת יום הכיפורים בקרב פנים אל פנים בחזית המצרית, הפך לימים לרב ומקובל, וכעת ממשיך את הקרבות למען עם ישראל - בשמיים.
שנה אחת שימש חכם ישועה חזן בתפילת מוסף של כיפור. בהגיעו בווידוי למילים "על חטא שחטאנו לפניך בזדון", דפק על הבמה וזעק: "בזדון, ריבונו של עולם?! שום יהודי לא חוטא בזדון! איני מאמין לזה!". כך עמד, צעק וסיפר בשבח עם ישראל דקות ארוכות. ואז שתק רגע ואמר: "ריבונו של עולם, חז"ל הקדושים תיקנו בתפילה את הנוסח הזה, אז אני אומר אותו, אבל דע לך, ריבונו של עולם - אין יהודי שחוטא בזדון".
ישועה גדל בירושלים בבית ציוני תורני, ובצעירותו החל ללמוד קבלה אצל גדולי המקובלים. אהבתו לעם, לארץ ולתורה התמזגה בו להחלטה להתגייס לשירות צבאי. הוא התנדב לסיירת שקד המהוללת, ובצד האימונים והמבצעים למד בספרי קודש שהיו בארגזים ליד מיטתו. לימים, נשלח על ידי מפקדו פואד בן־אליעזר ז"ל לקורס קצינים.
במלחמת יום כיפור היה מהקצינים והלוחמים בסיירות שקד ורימון, שהתנדבו ללוחמת קומנדו בחזית הדרומית. בקרב פנים אל פנים מול המצרים נפצע קשה, אך המשיך להילחם והצליח לפגוע בקצינים מצרים שהתבצרו. מפקדו אמציה "פצי" חן אמר, שישועה היה הבריח הרוחני המחבר של אנשי הסיירת, שרובם לא היו דתיים. ראש המוסד מאיר דגן, שלחם ב"כוח פצי", אמר שישועה היה אחד הלוחמים האמיצים שפגש בחייו. אריק שרון קרא לקציניו להקשיב לרעיונותיו הצבאיים, למרות היותו "רק" סרן.
ישועה היה חבר במחתרת היהודית. למשפטו הגיעו פואד בן־אליעזר ומאיר דגן להעיד עדות אופי, אף שאידיאולוגית, התנגדו למעשיו.
הוא היה בעל ייסורים כמעט כל חייו, מאז המלחמה ההיא. ברגע של גילוי לב סיפר לי, שאינו ישן בלילות בשל כאבים מהפציעה. לפני שבועות אחדים, כשהתגלתה מחלת הסרטן, סיפר לו חבר, שהתפלל לרפואתו בקבר הרשב"י במירון. חכם בן שושן ענה: " טוב מאוד שמישהו מתפלל עלי; לא עשיתי את זה 40-30 שנה". ישועה היה מקובל, שהמונים פנו אליו להתפלל למען חולים. הוא ארגן תפילות מקובלים בעתות סכנה וביישובים שעמדו מול הטרור.
כשבישרו הרופאים על המחלה, נסע עם אחד מעשרת ילדיו - שאותם גידל בדירת חדר ליד השוק בירושלים - לתפילות בקברי צדיקים. הוא התפלל עד לב השמיים, אך לא על עצמו, אלא על צרות עם ישראל, הגאולה, צרות הכלל. שום מילה על הבשורה שקיבל רק לפני שעה. משם נסעו לקבר רחל, בתפילות שתחזור העטרה לעם השכינה, שיסתלקו שונאיהם של ישראל, שישרה הקב"ה שכינתו עליהם.
בכך הנחיל לנו מסר אחרון ברוח תפילות הימים הנוראים שגם הן, כמעט כולן, אינן עוסקות בעניינים הפרטיים, אלא בבקשות על עם ישראל, שיחזור לארצו ויבנה את ביתו הלאומי כבתחילה.
חכמינו לימדו: "מת אחד מהחבורה - תדאג כל החבורה". מכיוון שדאג לכל העם -ידאג כל העם. נזדרז לצופף את השורות תחת האלונקה שחסרה אחד מנושאיה המרכזיים, ונתפלל על "אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הַנְּתוּנִים בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָה, הָעוֹמְדִים בֵּין בַּיָּם וּבֵין בַּיַּבָּשָׁה - הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה". בדגש על כל בית ישראל. ללא גוונים, עדות ומחנות.
בימים אלו שבין כסה לעשור נזכור את ישועה הלוחם, איש ספרא וסייפא, שעלה ערב ראש השנה לישיבה של מעלה, להיות מליץ יושר על עם ישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו