25 שנה אחרי חתימת הסכמי אוסלו ב־13 בספטמבר 1993, ישנו רוב עצום בציבור הישראלי הרואה בהסכמים טעות שעלתה בחיי יותר מאלף ישראלים. כישלונו המוחלט של ההסכם הוביל אמנם להתפכחות אנשי שמאל רבים, שנעו לימין ולמרכז, אולם בקרב הפוליטיקאים שדחפו להסכם, וכן בחוגי התקשורת, האקדמיה והתרבות, שתמכו בו כמקהלה כמעט אחידה, כמעט שלא נרשמו גילויי חשבון נפש. לא רק שהמתפכחים הידועים הם היוצאים מהכלל, אלא שהם גם מוכפשים ומשלמים מחיר אישי על שדבקו באמת ולא בקו התקין מבחינה פוליטית.
לאחר חתימת ההסכם קבע יוסי ביילין: "מבחן אוסלו יהיה מבחן הדם. אם בעקבותיו יישפך דם רב יותר מאשר לפניו". במרוצת השנים התעלמו אדריכלי אוסלו מהמבחן הזה, וטוו מסכת תירוצים שלפיה ההסכם לא היה שגוי, ותוצאותיו ההרסניות נבעו מכך שהוכשל על ידי הימין, נתניהו, ההתנחלויות ורצח רבין.
במאמר שפרסם לפני כשבועיים בעיתון "מקור ראשון", שבר חיים רמון שיאי לוליינות חדשים. הוא ציטט מסמך שקיבל ממשרד החוץ, שלפיו בשש השנים שלפני ההסכמים נרשמו 200 הרוגים ישראלים, ואילו בשבע השנים שאחריו נרשמו 288 קורבנות. רמון המשיך לשחק בנתונים, וקבע שלא רק שאין בסיס לטענה שההסכם עלה בחיי אלף ישראלים, אלא ש"בשנות שיתוף הפעולה הביטחוני שנוצר בעקבות הסכם אוסלו, היה מספר הנפגעים הישראלים נמוך ממספר הנפגעים לפני הסכמי אוסלו".
מתגובתו של חגי סגל למאמר התברר שהנתונים שעליהם הסתמך רמון כללו משום מה את 77 חללי מלחמת המפרץ - מה שניפח את מספר הקורבנות בתקופה שקדמה להסכם. הטעות הזאת היא רק החלק השולי בסילוף ההיסטורי; העיוות העיקרי הוא החלטת רמון לעצור את מדידת תוצאות ההסכם בחודש ספטמבר 2000. כלומר, בדיוק ברגע שבו ערפאת החליט להשתמש במלוא העוצמה שצבר בזכות ההסכמים.
הדבר דומה לטענה שמדיניות הפיוס של ממשלות בריטניה וצרפת בשנות ה־30 היתה נבונה ומושכלת, שכן בין 1933 לבין ספטמבר 1939 לא נרשמו קורבנות בריטים וצרפתים. זאת, תוך כדי התעלמות מעשרות מיליוני ההרוגים של שש שנות מלחמת העולם השנייה, החל מ־1 בספטמבר 1939. מיותר לציין שאיש ממובילי מדיניות הפיוס בבריטניה ובצרפת לא הרהיב עוז להעלות טיעון מופרך כזה, אבל תמיד יש הפתעות.
וכעת לעובדות. ב־15 השנים שלפני הסכמי אוסלו, נרצחו 270 ישראלים על ידי ארגוני הטרור הפלשתיניים, ואילו ב־15 השנים שלאחריו נרצחו על ידיהם 1,450 ישראלים. עד כמה שהנתון הזה דרמטי, הוא לא מספר את הסיפור המלא. 15 השנים שלאחר ההסכמים כוללות גם את שנות ההיערכות, שבהן צבר הטרור הפלשתיני יכולות, וגם חמש שנים של ירידה בטרור לאחר מבצע חומת מגן ואלה שבאו בעקבותיו, שבהם ריסקה ישראל את תשתיות הטרור. אפקט אוסלו האמיתי נרשם בשנים 2000-2004, שבהן מימשו ארגוני הטרור את האמצעים והיכולות שצברו בשנות ההונאה.
אם בעשור שבין 1978 לדצמבר 1987 נרצחו בפיגועי טרור 114 ישראלים, ואם בכל האינתיפאדה הראשונה נהרגו 164 ישראלים במשך שלוש שנים וחצי - בשנת 2002 לבדה נהרגו לא פחות מ־450 ישראלים בידי הטרור הפלשתיני. שנת 2002, שנת הדמים, היא השנה שבה ראינו מה קורה כאשר "הפרטנר" הוריד את המסיכות ומימש את היכולות שצבר בחסות ההסכמים. במקום להתמודד עם אבנים, פיגועי דקירה ועשרות בודדות של כלי נשק אוטומטיים, התמודדנו אחרי הסכמי אוסלו עם מאות מעבדות נפץ, עשרות אלפי כלי נשק אוטומטיים ומאות מחבלים מתאבדים.
תירוצי השמאל והמניפולציות המבקשות לסלף אמת היסטורית בהירה, צריכים לשמש תמרור אזהרה מפני יוזמות מדיניות עתידיות משמאל. מי שלא מוכן להודות במשגי העבר, אינו ראוי לספק המלצות לעתיד.ארז תדמור
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
