בעת האחרונה נראה שהדיון בין הימין לשמאל בישראל מקבל תפנית מפתיעה. לצד הוויכוחים על הסוגיה הפלשתינית ועתיד שומרון ויהודה, מתלקח דיון ישן־חדש: האנטישמיות המתעוררת באירופה. קורבין בבריטניה מספק דוגמה טובה לאנטישמיות החדשה בשמאל האירופי, וגם חלק ממפלגות הימין החדשות תורמות לחידוש הדיון. האם החוק הפולני הוא אנטישמי? האם ויקטור אורבן אנטישמי? מה מעמדה של מפלגת החירות האוסטרית? כיצד יש להתייחס אל מארין לה פן הצרפתית?
אלה שאלות מרכזיות כשלעצמן, אך חבירתו הנוכחית של ראש הממשלה נתניהו לגורמים בימין החדש, העוינים את האיחוד האירופי, הפכו אותן גם לסוגיה המקטבת בין ימין לשמאל: כל צד מאשים את האחר בחבירה לאנטישמים או בהבלגה על עמדותיהם.
אבל גורם אחד נעלם מן המשוואה: הגורם הציוני. נניח לרגע להבחנות החשובות בין המפלגות השונות, ונקבל כהנחת מוצא שכולם אנטישמים. השמאל הקיצוני, הימין החדש, הימין הפופוליסטי והימין הקיצוני - כולם מגלים מידה זהה של שנאת יהודים, ממש כמו במאה ה־19. אז מה עושים? הלנצח ישנאונו בני אירופה? כלום אין מזור לאנטישמיות העולמית?
ובכן, קבלו "סטארט־אפ": הציונות, תנועה רעיונית המקבלת את האנטישמיות המערבית כנתון ושואפת למצוא פתרון לבעיית היהודים, מבלי להתיימר לשנות את אירופה. הגויים לעולם יהיו אנטישמים, ולכן על היהודים להקים מדינה ולהגן על עצמם. שיעור ראשון בהיסטוריה, כיתה ט'.
אמנם בעשורים האחרונים גרמו מוראות השואה למדינות אירופה להתנער מעברן האנטישמי ולנסות ליצור מציאות חדשה. השואה נכנסה לתוכניות הלימודים; זכויות אדם הפכו לעיקר אמונה; משטר התקינות הפוליטית ניסה לטשטש את המציאות. ההצלחה של מאמצים אלו היתה חלקית ברוב התחומים, למעט בפרויקט מרכזי אחד: היא גרמה ליהודים להתאהב מחדש באירופה הפרוגרסיבית, ובתוך כך הובילה לערעור מעמדה הבינלאומי של ישראל ולהצגתה כמדינה לאומנית ריאקציונרית, שלא הפנימה את לקחי השואה.
בשנים האחרונות סודקים חילופי הדורות וההגירה המוסלמית גם את מראית העין של אירופה הנאורה. ונדמה שהיום, 121 שנה אחרי הקונגרס הציוני הראשון, אנו חוזרים לנקודת האפס. כולם אנטישמים, ולכן, כמו אז - ציונות.
וכאן אנחנו מגיעים לעיקר: אם כולם אנטישמים, כיצד נבחין בין אויב לאוהב? עם מי כדאי לישראל לעמוד בקשר? עם מי ראוי לחזק את היחסים הדיפלומטיים? התשובה הציונית היא ללא ספק החדה מכולן: האינטרס הציוני הוא הקובע. מי שתומך במדינת ישראל, מי שמקבל את עמדותיה המדיניות, מי שרוצה לחזק את מדינת הלאום ומבין את הסכנה הנשקפת מהאסלאם הפונדמנטליסטי, מי שנאבק בחרם, מי שמתנגד לאוניברסליזם המזויף של האיחוד האירופי והאו"ם - הם ידידי האמת של ישראל. למרבה הצער, יותר ויותר גורמים בשמאל האירופי מתנערים מעקרונות אלו ונעשים עוינים לישראל, גם אם ברמה האישית הם פילושמים (אוהבי יהודים) מדופלמים.
נכון, מצוקתם של היהודים המעטים שעוד נותרו באירופה חשובה, וגלי אנטישמיות מהסוג הישן מוסיפים להטריד את מנוחתנו. אך כמדינה ציונית וריבונית, הדבר היחיד שקובע הוא האינטרס הציוני. חד נס.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו