"אתה לא יודע מה הלך שם, איזה בלאגן עשינו להם, כמו עזה זה היה", את המשפט הזה שמעתי מאחד הנכבדים הבדואים באחד מיישובי המועצה האזורית נווה מדבר, לאחר מקרה שבו משימת הדבקת צווי הריסה על בתים לא חוקיים התפתחה למהומה רבתי, שכללה יידויי אבנים, ירי רימוני גז והקפצת כוחות גדולים. מי שמתגורר בנגב מכיר את "ימי הקרב" הללו היטב.
הכניסה המאסיבית לכפר בצירים שונים וכינוס כוחות עצומים של משטרת ישראל בנקודות ריכוז בשעות הבוקר המוקדמות - הם מטרה בנאלית לחלוטין: אקט אדמיניסטרטיבי ראשוני של אכיפת חוקים, שאין לגביהם מחלוקת. בכל יישוב אחר בארץ, פקח עייף על טוסטוס מבצע עשרות משימות כאלה ביום, אבל לא בנגב: שם בשביל למסור חתיכת נייר צריך לגייס אוגדה שלמה.
אין זה מפתיע שהמועצות האזוריות הבדואיות מתקשות לגבות ארנונה. אין זה מפתיע גם שהן אפילו לא מנסות. אפילו גורמי האכיפה הפלילית בישראל לא מסוגלים לבצע בכפרים הללו פעולות בסיסיות.
הסוגיה הבדואית בנגב היא מסוג ה"בעיות" שאוהבים להציגן כמורכבות, בעוד שהן למעשה פשוטות מאוד. כולם ידברו על "אפליה"; "סוגיית הקרקעות"; "הברחות הסמים" ועוד שלל בעיות רבות ומגוונות, שבדרך כלל הן תירוץ לאי עשייה - הרי בשביל מה לנו להתעסק בגביית ארנונה או בבנייה לא חוקית, כשיש שם בעיות הרבה יותר עמוקות וקשות? אבל האמת היא שהסיפור פשוט הרבה יותר: כדי שמשהו יתחיל לזוז במגזר הבדואי, מדינת ישראל צריכה להיות הגורם החזק בשטח, ומשטרת ישראל צריכה להיות הגורם הבלעדי המוסמך שיש בידיו את המונופול על האלימות, כיאה לחברה דמוקרטית.
כל עוד שולטים בשטח גורמים מאפיונריים וחמולות אלימות, שום שינוי עמוק לא יוכל להתרחש - הרי מי יעז לצאת נגד בעלי הכוח?
כדי להתחיל לפתור את הבעיה, מוטב למקבלי ההחלטות לזנוח את הבעיות ה"גדולות" - אלו שמקימים בשבילן ועדות ומייצרים מהן כותרות - ולהתחיל לעסוק בדברים הקטנים והיומיומיים, שיש להם השפעה מיידית וישירה על התושבים כולם.
גביית הארנונה והשירותים שהיא תאפשר לספק, הם מקום מצוין להתחיל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו