רק שלשום הזהיר כאן עקיבא ביגמן משאננות מנהיגי הימין, וממש באותו היום הרימה ראש תכונה לא פחות מטרידה, הפעם דווקא מקרב צעירי הליכוד. "נדהמתי והזדעזעתי לשמוע מהתקשורת על פגישתו של יואל נאגר במסגרת תפקידו עם אבו מאזן", הודיע דוד שאין, יו"ר צעירי הליכוד. "אבו מאזן הוא תומך טרור ומכחיש שואה", הוסיף, "ומי שנושא בתפקיד בצעירי הליכוד לא יכול להצטרף בשום מצב לפגישה עם אדם כזה".
צריך לקרוא שוב: יו"ר האגף הצעיר בליכוד מדיח את סגנו, משום שהצטרף למפגש עם הנהגת הרש"פ. ייתכן ששאין צודק בקביעותיו ביחס לאבו מאזן, ובהחלט מותר לו לבקר את עצם קיום המפגשים עימו. אבל את פעולת ההדחה המיידית והחותכת - קשה לקבל.
נתחיל אולי ברדוקציה האידיאולוגית המסוכנת, שהחלטתו של שאין משקפת. הליכוד הוא לא רק מפלגת השלטון והמפלגה הגדולה בישראל, אלא גם אחת המפלגות המגוונות והפלורליסטיות בישראל. השסע האידיאולוגי בין "יונים" ו"ניצים" בתרבות הפוליטית בישראל, מעולם לא חפף באופן מלא את הגבולות המפלגתיים. ההפך: כשם שבמפלגת העבודה התקיים לאורך שנים אגף ניצי, כך גם בליכוד פעל, ועדיין פועל, אגף יוני יותר.
חלק משמעותי מחיוניותו הפוליטית של הליכוד נבע תמיד מגמישותו האידיאולוגית. תומכי ליכוד רבים, שאינם שלמים עם כמה מהרעיונות שמייצגים רוב חברי הכנסת מטעם המפלגה, יכולים עדיין ליהנות ממרחב מרווח של ויכוח פנימי בתוככי המחנה הלאומי, ביחס לסוגיות ביטחוניות, דיפלומטיות, וגם כלכליות וחברתיות.
הדחתו של יואל נאגר מעוררת דאגה, שמרחב פלורליסטי זה נמצא בסכנה; שבמקום ויכוח וחילופי דעות, משתררת תרבות של אחידות מחשבתית; שבמקום צמיחה מתוך ליבון רעיוני, מופעל פיקוח אידיאולוגי נוקשה. אלה ניצנים למגמה מדאיגה, שמאיימת לאושש את הביקורת התקשורתית על "ההקצנה" של מפלגת השלטון.
מפתיע שניחוח הפיקוח האידיאולוגי עולה דווקא מקרב חוג הצעירים במפלגה. מהדור הצעיר מצופה בדיוק ההפך: לגשש, להתנסות, לבנות קשרים וגשרים, לנהל דיאלוג עם יריבים, ואפילו לאתגר את הנורמות והמוסכמות האידיאולוגיות שהשתרשו בבית הפוליטי. כל אלה אינם בגדר "חציית קו אדום", כפי שהגדיר שאין, אלא סימנים של תסיסה וסקרנות, שמבטיחים שמפלגת השלטון תישאר רלוונטית ורעננה לאורך זמן.
בראשית 2017, בעודו מכהן כיו"ר צעירי הליכוד, נפגש דוד שאין עם מזכ"ל מפלגת הימין הקיצוני בצרפת - מפלגה המדיפה ניחוח חמוץ של אנטישמיות והכחשת שואה - והסביר ש"הוא לא מחרים אף אחד".
כיצד קפץ שאין הצעיר מ"לא מחרים אף אחד" להדחת סגנו, רק משום שהצטרף לקבוצת ישראלים לפגישה עם הנהגת הרש"פ, שממשלת הליכוד מנהלת עמה קשרים ותיאום ביטחוני?
מתי התנדב הדור הצעיר, לכאורה, הבועט ובעל הראש הפתוח, לאייש את אגף הפיקוח הפוליטי על חברי המפלגה, ולשמש כשומר הסף של "דרך התנועה"? הליכוד יכול לחיות עם אגף יוני, בפרט בקרב צעיריו, אבל השלטת מונוליתיות מחשבתית היא תמיד, אבל תמיד, סימפטום להסתיידות עורקים ושקיעה רעיונית.
