השאלה המשפטית שעולה מהייצוגית נגד הראל ויזל מרתקת, אך היא מעוררת שאלות נוספות מעניינות לא פחות ברמה הכלכלית והאתית, לגבי גבול האחריות של בעל שליטה או בעל תפקיד בחברה.
התביעה טוענת שמניות החברה נפגעו כתוצאה מהפרת חובת הזהירות של ויזל כלפי החברה, ולראיה צניחת מנית החברה מאז הפרסום על מעשיו (לכאורה) של ויזל. יובהר כי לו ביצע ויזל את המעשים החמורים המיוחסים לו, הוא ראוי לכל עונש הקבוע בחוק הפלילי, אך השאלה היא לגבי חובתו הכלכלית כלפי בעלי המניות. פוקס הוקמה ב־1942 כמפעל משפחתי להלבשה תחתונה, ששודרג לייצור חולצות טריקו. ב־1992 החלה משפחת ויזל לשווק בסיטונאות את חולצות פוקס, ולאחר מכן למכור את מוצריה בחנויות ייעודיות. ב־1999 מוזגו החברות, ובשנת 2002 הונפקה חברת פוקס־ויזל בבורסה.
אין ספק שלויזל היה תפקיד מפתח בהצלחה של פוקס ובנסיקה ממפעל טריקו קטן לחברת ענק המעסיקה יותר מ־5,500 עובדים. זאת לצד קריסתן של חברות טקסטיל ישראליות עקב הורדת המכס על הטקסטיל. גם היום הוא איש מפתח בחברה, והדבר בא לידי ביטוי בדו"ח ניתוח הסיכונים שהחברה מחויבת לפרסם, שם הסיכון לחברה בתרחיש שבו ויזל מפסיק לעבוד בה מוגדר כ"בינוני". אך האם זה באמת אומר שכל עתידה של החברה תלוי בו?
חברה בסדר גודל כזה כבר לא באמת תלויה באדם אחד. לחברה יש יכולות ארגוניות, ובעיקר צריך לזכור שלא מדובר בחברת סטארט־אפ התלויה בהמצאותיו של גאון טכנולוגי, אלא בחברת טקסטיל. כל עוד לא יגבילו את שכר הבכירים, תמורת השכר המתאים יימצא המנהל המוכשר מספיק כדי להחליף אותו, וגם אם הוא איש מפתח שאין בלתו, עד היכן אמורה להגיע חובת הזהירות שלו כלפי החברה? מה לגבי מצבו הבריאותי? הרי אם מצבו יידרדר, גם החברה תיפגע. האם חובת הזהירות חלה גם על חייו הפרטיים של איש המפתח?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו