פסק הדין בעניין נוחי דנקנר גרם נחת רוח מרובה לפרשן אמנון אברמוביץ'. המאתרג הבכיר ביותר בתקשורת הישראלית לדורותיה. אפילו בימים הרחוקים ההם, בשילוט עיתוני השמאל הממסדי "דבר", "על המשמר" ו"למרחב" נמנעו פוליטיקאים, במסווה עיתונאים, מלנצל באופן כל כך ציני את התקשורת לקידום העמדות האישיות שלהם.
אתרוגו של אריאל שרון ז"ל, כדי להכשיר את שרץ ההתנתקות, היה אחד מרגעי השפל העלובים ביותר בחיים הציבוריים. אלה שנתנו לגיטימציה למעשים עברייניים לכאורה, כדי לקדם אג'נדות פוליטיות, לא יכולים לרחוץ בניקיון כפיהם. אנשי תקשורת שאין תוכם כברם מועלים בתפקידם הציבורי, שהוא חיוני לשמירת הדמוקרטיה. זו גם הסיבה שרבים בישראל התנתקו מתקשורת עוינת, דיכאונית וחד־צדדית המגויסת נגד בחירתם החופשית של אזרחים בהליך דמוקרטי למופת. כשתוכניות ריאליטי מקבלות את שיאי הצפייה, זו תעודת עניות לאלה שהתמחו בליבוי שנאה באמצעות פייק פרשנות.
בזחיחות דעת מופגנת, ישב אמנון אברמוביץ' מול הצופים במהדורת החדשות, והמסקנה "המלומדת" שלו מפסק הדין בערעורו של דנקנר היתה שבנימין נתניהו צריך להסיק את המסקנות ושעדיף לו להגיע לעסקה עם הפרקליטות ולפנות את הבית ברחוב בלפור. כל משפטן מתחיל יודע שאין שום דמיון בין גניבה באמצעות הרצת מניות שהוכחה בבית המשפט, לבין חקירות בדבר קשרים בין פוליטיקאים לאנשי תקשורת. מי כמו אמנון אברמוביץ' ושאר ותיקי התקשורת יודעים שתמורת הדלפה טובה שעושה כותרת אפשר לקבל סיקור חיובי. תוכני הסיקור של אברמוביץ' ביחס למפכ"ל רוני אלשיך הם הוכחה מצוינת להתנהלות מוכרת וידועה בין פוליטיקאים ואנשי תקשורת. זה נהנה וזה נהנה. מכאן ועד אישום פלילי המרחק רב.
קבוצה קטנה הכוללת שלושה עיתונאים ועיתונאית אחת, כבר 15 שנה ויותר רודפת את בנימין נתניהו, בני משפחתו וכל מי שמקורב אליו. מה שהתחיל בביקורת פוליטית מקובלת, הפך ברבות השנים לתסמונת ביביפובית חשוכת מרפא. שנאה תהומית, בלתי נשלטת, חסרת מעצורים ונטולת מידתיות מינימלית. ד"ר זיגמונד פרויד כבר תיאר תסמונת דומה בספרו "משה ואמונת הייחוד". מעניין ציבורי, המאבק בנתניהו הפך להיות מסע נקמנות אישי. ייאושם העמוק מחוסר הצלחתם למנוע שוב ושוב את בחירת נתניהו גרם להם להטיל דופי בתבונת מצביעי הימין, לתת במה קבועה לפוליטיקאים כושלים ובלבד שישמיצו את נתניהו, ולהעניק רגעי תהילה על המרקע לגמלאי מוסד ושב"כ מתוסכלים שהיתה להם מדינה על שמם בטאבו ולקחו אותה מהם. מסע ההכפשות רק התעצם משהתברר לאותם עיתונאים שפעילותם מחזקת את נתניהו והימין. מה לעשות כשציבור חכם לא קונה אטריות (לוקשים) עבשות מתהליכי ייצור פגומים.
אם עוסקים בהשפעת החלטות של מערכת אכיפת החוק על נתניהו, אפשר היה לצפות מפרשנים אמינים שיסבירו לציבור שסגירת התיקים הסיטונאית נגד ראשי ערים בעצם ימים אלה היא הוכחה מובהקת לכך שכותרות בעיתונים, המלצות משטרה, עדי מדינה ורדיפה על רקע פוליטי אינם יכולים להוות תחליף לחזקת החפות, להגנה על כבוד האדם, לזכות אנשי ציבור לשם טוב ולצורך בהוכחה בבית המשפט. קל מאוד בתקשורת לשפוך את דמו של איש ציבור בראש חוצות, להתגולל עליו, להרוס את חייו ומשמתברר שאין כלום כי לא היה כלום, לתת ביטוי לכך בכותרת צנועה.
בימים הנוראים של התקשורת, מותר גם לאנשיהם לעשות חשבון נפש. מאחורי כל כותרת, השמצה, פייק ניוז ורדיפה עומדים בני אדם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
