1. אלאור אזריה אינו רוצח. עניינו היה צריך להיגמר בדין משמעתי לכל היותר. אבל על גבם השחוח שלו ושל משפחתו העמסנו את כל הוויכוח הציבורי הער. גם השבוע נדרשנו לעניינו, עם פרסום הראיון איתו. הפרשה שבה ודוחקת בנו להתמודד עם סוגיות ליבה שהורגלנו לחשוב בהן באופן חד־כיווני - המאבק על הארץ והמלחמה באויבינו - כמו סוגיות נוספות כדמוקרטיה ("מהותית"!), התיישבות על אדמת מדינה שקמו לה תובעים לאחר זמן רב, חוק הלאום ועוד.
בתי הדין הצבאיים קבעו כי במעשה אזריה נגרמה "פגיעה חמורה לערך קדושת החיים ולערך טוהר הנשק". מי קובע מהי "קדושת החיים" ומהו "טוהר הנשק"? מה יתרונה של השופטת מאיה הלר על אחרים בפירוש הערכים האלה? בעולם נורמלי, שופט אמור לבדוק האם מעשה מסוים תואם את החוק או לא. אצלנו, הורגלנו שהשופט יושב על כיסאו לא בתפקידו בלבד, אלא בתפקיד המחוקק המבין את רוח החוק טוב יותר ממי שניסח אותו, וגם בתפקיד הפילוסוף האחראי לניסוחם של ערכים עבור בני תמותה.
2. מדוע 11 הדקות שעברו - מאז שהחיילים הראשונים ירו במחבלים ועד שאזריה ירה במחבל - משנות את ההכרעה המוסרית ביחס למחבל? באיזו דקה בדיוק הופך חיסול מחבל שבא לרצוח את חיילינו למעשה "לא מוסרי"? אדרבה, יבואו צוותי הרפואה ויעמלו קשות על חיי המחבל, יריצו אותו לבית החולים, שם יצילו אותו צוותי הניתוח הטובים בישראל. אחר כך יישב בבית הסוהר ומפקדי הכלא ימנו סוהרות לפי בקשתו (כדי "לשמור על שקט תעשייתי", כפי שפורסם בערוץ 20), עד שישוחרר בעסקת מחבלים. או אז ישוב, חלילה, לרצוח יהודים. אלו אינן ספקולציות; בדידנו הווה עובדא. הסטטיסטיקה הנוראה מלמדת על מאות ישראלים שנרצחו בידי מחבלים ששוחררו על ידינו. האם התסריט הזה מוסרי יותר?
בתי הדין הללו הושפעו מרוחו של בית המשפט העליון, שזנח מזמן את העיסוק בחוק כלשונו ובעובדות, ועבר לדבר על ערכים ועל "פרשנות תכליתית אובייקטיבית" שעניינה קביעה סובייקטיבית לפי דעתו של השופט מהי תכליתו של החוק, גם אם הפרשנות הזאת מנוגדת לעיתים לרוח המחוקק. בחסות המהפכה השיפוטית של אהרן ברק, העמיד עצמו בית המשפט מעל להכרעה הדמוקרטית של האזרחים בדבר הערכים המנחים אותם, וקבע שהוא המוסמך האמיתי לפרש מהם הערכים האלה, ובאיזה אופן יש להבינם.
אבל השופט אינו מומחה גדול יותר מאיתנו בתורת המוסר וגם לא בביטחון או בכלכלה. קיימות דעות שונות, לעיתים מנוגדות וסותרות; כיצד אפוא נכריע על דרכנו? אפשר להמליך עלינו פילוסוף, חכם מכל אדם, ולסמוך על חוכמתו שתדע לנווט את דרכנו בסבך ההחלטות. כך הציע אפלטון בתורת המדינה שלו. אבל גם שליט יחיד - חכם ככל שיהיה - הוא דיקטטור. לא לחינם נהג פרופ' ליבוביץ' המנוח לומר, שאפלטון הוא אבי אבות הפשיזם.
3. מנגד, אפשר להכניס את נציגי הדעות השונות בעם למקום אחד, ולהכריע באמצעות דיון ציבורי, שכנוע והצבעה. דמוקרטיה. אבל דמוקרטיה פירושה מתן אפשרות להמוני הנבערים להכריע בסוגיות ערכיות עמוקות. כל זמן שנציגי "האדם הנאור" שלטו במדינה, אפשר היה לסמוך על שיקול דעתם. אך משעה שהפראים - "ערלי הלב" בלשונו היהירה של מרדכי קרמניצר - תפסו את השלטון, מצווה להפקיע מהם את סמכות ההכרעה, ולהעבירה לנציגי הנאורים שנותרו בבית המשפט. כך קיבלנו את שלטון בג"ץ - גרסה עכשווית של המלך הפילוסוף של אפלטון: שופט שהוא מלך, במובן זה שמעמיד את הרשות השופטת מעל לרשות המחוקקת ולרשות המבצעת.
דמוקרטיה בריאה דורשת איזון בין הרשויות, וברגע שהאחת משתלטת על האחרות, מופר האיזון. זה מה שאירע ב־25 השנים האחרונות, במסגרת "המהפכה החוקתית" שהפיל עלינו השופט אהרן ברק. בשם זכויות הפרט, הלך בית המשפט וכרסם יותר ויותר בזכויות הרוב, בזכותו להחליט על ערכיו ובזכותו להגדרה עצמית לאומית. חוק הלאום הוא תשובה אחת להפרת האיזון. לא לחינם צורחים תומכי הדיקטטורה השיפוטית נגד החוק; הוא קלקל להם את החגיגה הלא־דמוקרטית.
עבר לפרשנות תכליתית אובייקטיבית. בג"ץ // צילום: אורן בן חקון
4. כשחזרנו להיסטוריה, כעם שרוחו הלאומית התעוררה לתחייה, והקמנו מדינה, נדרשנו להשתמש בכוח ולאחוז בחרב, מלאכתו של עשיו. זה קשה לנו. היו אינטלקטואלים יהודים ורבנים שהתייחסו בבוז לניסיון הזה - לעזוב את הספר ולעסוק בחיי מדינה. גם כיום, יהדות הניו יורק טיימס מתביישת בנו. יותר קל לחיות בגלות, ולהשאיר את העיסוק בכוח מדינתי לגויים. שיאחזו הם בחרב, ואילו אנחנו נכתוב מאמרים חוצבי להבות על ההידרדרות המוסרית של היהודים בישראל, שמעזים לקבע בחוק את זכות ההגדרה הבלעדית למדינת לאום משלהם. לאומיות יהודית? זו הרי "גזענות". בסדר, שמענו. תודה לאל, לא מפיהם אנו חיים, וטוב שכך. בכל שנה אנחנו חוזרים על אמרת חכמינו "...אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקב"ה מצילנו מידם". הדגש מושם על הסיפא - אנחנו מתרגשים מההצלה, במיוחד למי שחיים במדינה יהודית עצמאית אחרי אלפי שנות גלות. אבל מדוע אנחנו מקבלים את הרישא של המשפט כעניין טבעי? לחרפתנו, התרגלנו לכך ש"עומדים עלינו לכלותנו".
פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא רוצח יהודים, ואנחנו מתייחסים לזה כאל מטרד קבוע כמו מזג אוויר סוער או תאונת דרכים. "טבעי" שערבי ירצה לרצוח יהודי. הוסיפו לזה את הכתישה המתמדת בצדקת דרכנו, בצדקת זכותנו על הארץ - ותקבלו את המצע ה(לא) מוסרי שעליו נשען הדיון התקשורתי והמשפטי שהרשיע את אזריה. עשרות ארגוני סיוע למחבלים במסווה של זכויות אדם (שמשמעותן המעשית: לכל בני האדם יש זכויות, חוץ מליהודים על ארצם), ועשרות שנים של דיון ציבורי חד־צדדי ב(אי) צדקת אחיזתנו בארץ, סירסו את התייחסותנו הפשוטה לרצח יהודים.
5. אבל זה לא טבעי שרוצחים יהודים. אסור להסכים עם זה. מחבל המגיע לרצוח חיילים או אזרחים, הוא בן מוות. אזריה אינו פילוסוף ולא הוגה דעות, אלא חייל שעשה מה שכל אדם צריך היה לעשות, כולל מפקדיו קודם: לחסל רוצח מתועב שהגיע לרצוח יהודים. גם אם הוא פצוע. מי קבע מתי הקרב נגמר? ואם מדובר במערכה נמשכת של אירועי דקירה ורצח יומיומיים, כמו באותה תקופה, מדוע 11 הדקות האלה משנות את כל הסוגיה המוסרית?
מכל מקום, אם אזריה עבר על כללים צבאיים ופקודות, יתכבדו מפקדיו וישפטו אותו בדין משמעתי; לבטח לא להעמיד אותו לדין על רצח. אלא אם השתגענו. אנחנו צריכים להתקומם בכל נפשנו ומאודנו שלא להתרגל לניסיונות לרצוח בנו. בלי אֶה ובלי "לנסות להבין את הרוצח" כי "הכיבוש". בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו? לא עוד; נעמוד עליהם לכלותם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו