געגועיי לבלומפילד

1 אני מתגעגע לאצטדיון בלומפילד, לרחובותיה של יפו, לסמטאות, לדוכני הקבב הפיראטיים, לסוסי המשטרה, לחיכוך המחשמל בין הפועל למכבי שחולקות אותו בית, להצגות הכפולות והמשולשות בשבת של שמשון ובית"ר ת"א, ל־22 אלף הצופים שישבו צפוף ונתנו לו סקס אפיל אנגלי. לחניה במוסכים. בלי זה אין כדורגל ישראלי אמיתי. כי עם כל הכבוד לסמי עופר, למושבה, לנתניה, לטרנר ולשאר - כדורגל ישראלי בלי בלומפילד, זה עוד שתי מדרגות למטה.

מעבר לצער על השבתתו של בלומפילד כבר שלוש עונות, אני חושב שלאצטדיונים החדשים בנתניה ובפתח תקווה נגרם עוול גדול מעצם הפיכתם למגרש משחקים לחצי מקבוצות הליגה. חוויות ההתחדשות החגיגית התחלפה בשחיקה מעיקה, בתחזוקה ירודה ובאובדן זיהויו של המתקן עם קבוצותיו. 

בלומפילד המרהיב יחזור בעוד שנה וקצת לפסגה. 29 אלף מקומות, תאי צפייה ו...חניה ששירתה 14,413 צופים (אלוהים ישמור). לא ברור איך נגיע אליו, אבל אם צריך - עד שתעבור שם הרכבת הקלה, נבוא אפילו ברגל.

פחות מקילומטר מהבית שלי רובץ לו אצטדיון רמת גן בשיממונו ובכיעורו. העיר רמת גן לא מעוניינת בו, וביטלה תוכניות לשקמו. בכל פעם שאני עובר שם, מתכווץ הלב. הגיע הזמן שייהרס וייעלם.

2 השבוע הסתלקו מהכדורגל הישראלי, כל אחד בדרכו, שני בוסים משמעותיים בכדורגל הישראלי. גברי לוי, היו"ר של הפועל פ"ת וההתאחדות לכדורגל, נפטר, ואלי טביב, הבעלים של הפועל כפ"ס, הפועל ת"א ובית"ר ירושלים לאורך שני עשורים לפחות, מכר את חלקו לבא בתור ועזב.

השנים האחרונות הן קשות עבור הכדורגל הישראלי ברמה המקצועית וגם הניהולית. תסתכלו על רשימת בעלי הבית - אלונה ברקת, מיטש גולדהאר, טביב, יואב כץ, אבו יונס, איזי שרצקי, יעקב שחר, אשר אלון, משפחת לוזון, אייל סגל, ג'קי בן זקן, ברק אברמוב ותוסיפו אליהם את האחים ניסנוב, רצף ההזיות מעכו ואת שום יצחק, המוציא והמביא של כפ"ס. כולם, מלבד חלק זעום מתוכם, לא באמת נהנים בעסקי הכדורגל שלהם. הם זוכים לחשיפה, לפרסום - אבל רובם מפסידים כסף, חוטפים מהתקשורת וסובלים מהאוהדים. גולדהאר למשל, וכץ, הבינו מזמן שהם מוכנים לתחזק את העסק שלהם כאן, אבל הם לא משתגעים עליו ובוחנים אותו רוב הזמן מעבר לאוקיינוס.

המועדונים הגדולים - הפועל ב"ש, מכבי ת"א ומכבי חיפה, וגם כץ עם ניר קלינגר, מעסיקים מאמנים בכירים או צוות מקצועי עצמאי יחסית. ברק בכר, ולדימיר איביץ' ומו אלאך/ פרד רוטן. כל שאר הבעלים מעדיפים להעסיק מאמנים שאפשר לתמרן, לנהל, או להפוך לבובה, תלוי ברמת המינון. 

גברי לוי עליו השלום, למרות שהיה בעלים דומיננטי, לא חשש להעסיק מאמנים דעתניים וחזקים, למשל שלמה שרף, אברהם גרנט או ריצ'רד נילסן. הוא הרגיש בטוח וחכם מספיק להתעמת בין חזקים, ללמד אבל גם ללמוד. טביב חשב שהוא חכם מכולם, העסיק דחלילים, ירד לחייהם, התערב בהחלטות. בסוף העין הטובה שלו הפכה לחיידק טורף.

3 העונה הקרובה היא מבחן למערכת היחסים בין הבעלים למאמנים שלהם. 

אנחנו לא זקוקים לאדונים ולמשרתים, ולהתנהלות הרסנית שמחלחלת לחדר ההלבשה, כששחקנים רואים איך מאמנם נכתש על ידי הבוס ומאבד את האוטוריטה שלו. ברור שלשחר, שמשקיע הון, מגיע דין וחשבון ממאמניו, והוא בוודאי דורש אותו, אבל הדרך צריכה להיות מסודרת, הגונה ותרבותית - ולא כזאת שמשאירה חורבן מקצועי וחברתי. דיקטטורה ניהולית ומאמנים רופסים אולי יהיו חגיגה לתקשורת, אבל יחריבו סופית את הכדורגל, שנלחם פה על חייו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו