1. בעימות בין ברק אובאמה למיט רומני ניצחה הרומנטיקה. רומני הציע דם יזע ודמעות; אובאמה הציע רומנטיקה וכריזמה. כמו כולם, גם אני נסחף בהתלהבות לנאומיו של אובאמה. "הופעה". בגל"צ ניגנו לכבוד הניצחון "הוטל קליפורניה" ו"דמיין" של ג'ון לנון. זה עובד. זה תמיד עבד. זה חלק משורש הבעיה אצל הימין השמרני. אנשים מחפשים תקווה, גם אם היא לרגע. תקווה עכשיו. משיח עכשיו. מה זה משנה, תן לחלום. את החשבון נשלם אחר כך.
אובאמה הוכיח יכולת ארגונית מרשימה. קבוצות דמוגרפיות שלמות הזדהו איתו לגמרי, בלי קשר ליכולותיו הבעייתיות בכלכלה או במדיניות חוץ.
הוא איחד את קואליציית המיעוטים שהיתה לרוב. ההצבעה השבטית לא התחשבה באחוז האבטלה הגבוה ובצמיחה הנמוכה וכמובן שלא הפריע לה הפיאסקו בבנגאזי, שהיה משל להתנהלות האמריקנית בחוץ.
גם התקשורת האמריקנית ברובה ייצרה רוח גבית לסחרירים (ספינים) של מטה אובאמה וכיסתה על מחדליו. קואליציית המיעוטים פירושה הצבעה כמעט אוטומטית לטובת בן השבט, הרבה יותר מהצבעות דומות בעבר. פירושה גם שסע הולך ומחמיר בחברה האמריקנית. זה לא טוב לעולם החופשי.
2. למרות שהבחירות התנהלו בארה"ב, החברה הישראלית היתה מעורבת למדי. התמיכה הפופולרית נחצתה בין רומני לאובאמה פחות או יותר לפי המיקום במפה הפוליטית הישראלית.
עכשיו יתחיל מסע ההפחדה של השמאל בסיוע התקשורת הישראלית - אובאמה "יעניש" את בנימין נתניהו ואת ישראל ושאר ירקות מאותו דבר. אותם פרשנים המקוננים על כך שנתניהו עוסק ב"הפחדה" ביחס לסוגיית הגרעין האיראני כדי להשכיח סוגיות שלטעמם בוערות יותר (כנראה שהעולם אינו מסכים איתם), אינם נמנעים מלנקוט בעצמם הפחדות ואיומים ביחס לסוגיית יחסי ישראל-ארה"ב.
הפרשנים הקבועים ימציאו ספינים על משבר ביחסים עם ארה"ב וסו-פה בקשרים וטייפון בחיבורים. הם יצטטו התבטאויות חריפות נגד נתניהו ויעשו מעשה אילנה דיין לפמפם את אהוד אולמרט כתקווה. חבל להתרגש.
לנשיאי ארה"ב תמיד מותר להתערב לטובת מועמדים משמאל - כך לטובת יצחק רבין ב-92' ושמעון פרס ב-96' כמו גם לטובת אהוד ברק ב-99'. ההתערבות לא תמיד הועילה ומה שקבע היה הנושאים על סדר היום. חלקים בקרבנו מייחלים ללחץ בינלאומי שיאלץ את ישראל לבצע מהלכים מסוכנים. רוב הציבור הישראלי בוחל בטקטיקה כזאת.
לא אלמן ישראל. בענייני איראן אובאמה מושקע מאוד. נקווה שירצה לפרוע את השטר. ביחס לסכסוך הישראלי-פלשתיני, מה שהיה הוא שיהיה. אובאמה יוכל לגור ברמאללה ועדיין לא ישכנע אפילו את ה"מתונים" בפת"ח להכיר בישראל כמדינת הלאום היהודי או לוותר על דרישת השיבה. ועוד לא דיברנו בחמאס.
לצערנו, שלום כנראה לא יהיה כאן באזור. לפחות לא בדורנו. חוץ מזה, כבוד הנשיא האמריקני אמור להיות עסוק מעל לראשו בבעיות פנים, בכלכלה הקורסת ובאבטלה הבוערת. חשוב להזכיר את מבנה השלטון האמריקני - הנשיא הוא צלע ראשית אמנם, אבל במשולש. גם לקונגרס הפרו-ישראלי יש השפעה מכרעת.
3. בעוד יצחק שמיר ומנחם בגין נחשבו בתודעה הציבורית כ"אבות האומה" לצד מנהיגי מפא"י - שכן הם פעלו לפני הקמת המדינה - עליית נתניהו היתה הפעם הראשונה שנציג "ישראל השנייה" קיבל לידיו את ההגה. משמעות הדבר היתה תחילתו של חילוף משמרות בחברה הישראלית.
לכן הספין האישי, הזעם והחרון הלא רציונליים כלפי נתניהו - משום שלא במאבק אידיאולוגי מדובר, ואפילו לא פוליטי גרידא; זאת מלחמת הישרדות של אלה החשים שמוקדי הכוח נשמטים מהם, בתהליך היסטורי בלתי נמנע. שימו לב למערכת הבחירות אצלנו - אין דיון עקרוני אלא עיסוק בדה לגיטימציה של היריב. אין עיסוק בעמדות היריב ובהשקפת עולמו, אלא בהבניית הדימוי השלילי.
כך ימכרו לנו גם את מערכת היחסים עם ארה"ב כעניין אישי בלבד בין אובאמה לנתניהו. נשכחו הערכים המשותפים של שתי האומות, הקונגרס הפרו-ישראלי, דעת הקהל האוהדת אותנו דרך קבע. נחזור על הראשונות: לא נתניהו האיש עומד לדיון אלא נתניהו כסמל, כמסמן ציבור עצום בעל השקפת עולם אחרת מזו שעד לא מכבר הושמעה באופן בלעדי בתקשורת. אסור להיכנע לספינולוגים; מערכת הבחירות צריכה להתנהל סביב השקפות העולם השונות.
4. בכנס העיתונאים באילת נטל יוסי שריד את רשות הדיבור והפליג בסיפורים. לבסוף העיר שאין דבר כזה "אובייקטיביות". כל עיתון מכובד הוא בעל עמדה פוליטית ידועה. אמרתי לו שזה לוז טענתי כלפי התקשורת שחלק ממנה מציג עצמו כחסר עמדה פוליטית.
שריד ענה ש"ישראל היום" שונה מהשאר משום שהוא הדום לרגלי המו"ל או נתניהו. שריד לא כיוון רק ל"הדום" כמדרס רגליים, אלא גם במובן המכעיס של מחיקת האחר. להדום אין השקפת עולם לגיטימית. בתגובה אמרתי שאני מעדיף להיות הדום לרגלי יהודי חם מאשר לעבוד בעיתון הנתמך בידי משפחה בעלת עבר נאצי (משפחה דומונט-שאוברג ששיתפה פעולה עם המשטר הנאצי ובבעלותה 20 אחוזים מ"הארץ"). שריד קם והלך ואיתו כעשרים חסידים (מתוך מאות באולם).
אגב, ערב קודם הטיח ח"כ אחמד טיבי בעיתונאי חגי סגל נאצות קשות ("טרוריסט"). איש לא קם והלך או הגן על סגל. כנראה שאין לו חסידים.
כמה תובנות: ראשית, השליטה בשיח. מאז פרסום עברם של בעלי "הארץ" לא דנים בנושא. שנית, הדה לגיטימציה של בר הפלוגתא. אין מחלוקת אלא התעלמות. שלישית, הקונטקסט - כנס תקשורתי: מביאים בעלי דעות מנוגדות שמטבע הדברים יאמרו דברים קונטרוברסליים - מלאכותי. לבסוף, הטקטיקה - הסטת הוויכוח. לא מדברים כעת בדבריו הפוגעים אלא בתגובה להם.
בכל זאת, אפשר להוציא מתוק מעז ולהבין את הדימוי "הדום" בכיוון חיובי כבסיס שעליו עומד הגוף כולו. "ישראל היום" הוא אכן בסיס תקשורתי רחב למחנה השמרני הישראלי לקראת מהפכה בשדות השיח השונים בחברה הישראלית: בתקשורת, באקדמיה, במכוני המחקר ובתרבות. לכן ההתנגדות העזה אליו בקרב אנשי הסדר הישן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו