חבר טוב שלי, נקרא לו גיא, עובד כקבלן בניין. הוא מחזיק בעסק רשום כחוק, מעסיק פועלים, משלם מסים, ביטוחים, נסיעות ומה לא. הוא גם משרת במילואים ביחידה מובחרת ונאלץ לוותר מדי פעם על מיזמים גדולים, משום שהיעדרותו מונעת ממנו לפקח מקרוב על העבודה. "עזוב", הוא אומר, "קטן עלי. בעוד כמה שנים נעביר את השרביט לדור הבא, אבל עד אז זו המשמרת שלנו. אם אנחנו לא נעשה מילואים, מי ישמור פה, האריתריאי מהתחנה המרכזית? השירות חשוב, וכשקוראים לי אני מנסה לצמצם נזקים לעסק ומתייצב; אין פה בכלל שאלה".
מה שמציק לחבר שלי, כמו לרבים אחרים בתחום, זה שהמדינה שלנו - שהוא משרת אותה באהבה, משלם את מסיה, מגדל בה את ילדיו וחי בה כאזרח מועיל ושומר חוק - מעדיפה באופן מודע את כוח העבודה משטחי הרשות ויוצרת תחרות בלתי הוגנת נגד אזרחיה שלה. כשגיא מגיש הצעת מחיר באחד מיישובי קו התפר, הוא בדרך כלל נתקל בגיחוך מנומס ולעיתים אף בנזיפה מהלקוח, שעם כל הכבוד לעבודה עברית - הוא לא צריך להיות כה רודף בצע.
"אני לא מאשים אותם", הוא אומר, "שעה לפניי ביקר אצלם עבדאללה מהכפר הסמוך, תושב הרשות הפלשתינית. עבדאללה לא משלם מע"מ, אין לו תיק במס הכנסה; הוא לא חייב לפועלים שלו דבר, פרט לשכרם היומי. דברים מוזרים כמו ביטוחים, הפרשות סוציאליות, שכר מינימום, החזרי נסיעות, אש"ל וימי חופשה - לא מטרידים אותו, וממילא אינם באים לידי ביטוי בהצעות המחיר שהוא מגיש".
כשעבדאללה מגיש הצעת מחיר, בדרך כלל היא תהיה נמוכה בעשרות אחוזים מכל הצעה של קבלן ישראלי העובד כחוק. הדבר הזה מייצר מצב אבסורדי, הגורם לכך שכדי להגיע למתח רווחים זהה לזה של עבדאללה וחבריו, נאלצים קבלנים ישראלים להגיש הצעות מחיר הגבוהות בעשרות אחוזים מאלו של קבלנים תושבי הרש"פ, ועם כל הכבוד לאידיאולוגיה - בסופו של דבר הלקוחות מצביעים בכיס.
האבסורד והתסכול מתגברים לנוכח העובדה שמדובר בכסף ישראלי שזורם כולו, עד השקל האחרון, היישר לשטחי הרשות, ואף לא שקל אחד ממנו מגיע למשק הישראלי.
לאחרונה מדברים פה המון על ערכים של שוויון ומתן הזדמנויות זהות לכולם, והנה מתברר שממש מתחת לאף - בשל התנהלות שלומיאלית במקרה הטוב, או שמא מכוונת במקרה הפחות טוב - נוצרה פה אפליה קשה, המעדיפה באופן בוטה דווקא את תושבי הרש"פ על חשבון אזרחי מדינת ישראל.
יגאל מלכה הוא איש היי־טק ופעיל ברשתות החברתיות
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו