העברית הדהדה מקירות הסמטה כקוד מורס בן אלפי שנים. הטיתי אוזן, מאזין סמוי. "זה ממש גן עדן", אמר הנער לסבו, "כל כך יפה פה". הסב הביט בו לרגע ארוך: "אתה טועה", השיב במבטא בולט. "זה היה גן עדן והם עשו ממנו גיהינום, אנחנו קיבלנו גיהינום ועשינו ממנו גן עדן".
הרצון לפסק זמן הוביל אותי לחופשה בליטא, מדינה בפריפריה של אירופה, אשר כה משוועת לתיירות עד שהיא מוכנה למחול על כבודה ולפרסם את עצמה כמקום שאף אחד לא יודע איפה הוא, אבל ברגע שאתה מוצא אותו - הוא מדהים. העיר העתיקה של וילנה הולכת ומתעצבת כלב התיירותי, כשלצד הרחובות שכמו נלקחו מציור ימי־ביניימי, נבנים בתים חדשים ומעוצבים כקטלוג איקאה עם יופי צונן ותכליתי. הבלונים שפורחים מדי ערב מעל העיר משלימים את התפאורה לבתי האוכל הנהדרים, הגלריות המרתקות ושכיות החמדה האחרות.
אך צא לרגע מהמסלול התיירותי ותמצא את עצמך פנים אל מול פנים עם שרידי המלחמה הנוראה ההיא, בחצר צדדית, בבית נטוש, בבנייני שנות "הכיבוש הקומוניסטי", כפי שהוא נקרא כאן. העבר כאן קרוב ונוכח כשריטות ציפורניים מתחת לטיח. בין הסמטאות הציוריות משוטטת רוח הרפאים של ציביליזציה יהודית עשירה, עתיקה ושופעת, שהושמדה כמעט כליל. מרבע מיליון יהודים לפני המלחמה ההיא, נותרו פחות מ־8,000 בסופה. ההשמדה השתוללה כאן ללא רחם. בפאנאריץ', בפאנביץ', מאות אלפי יהודים נלקחו אל המוות מהעיר אל היער, כולם ידעו מה מקור צרחות האימה. אך כשדעכו הדי הזעקות נותרה שתיקת הגופות באדמה האילמת. שורשי העצים ינקו את הדם והפכו אותו לנוף הליטאי המופלא - עלוות עלים ירוקי עד ורוח חרישית אפלה ומהורהרת נושבת בינם. זה השקט שצורח בכל שדה נטוש, ומפניו הקמוטות של כל איש מבוגר.
חזרנו מפיצרייה נפוליטנית נהדרת, בעלי כלבים יצאו לסיבוב בפארק הציבורי, תיירת חרוצה סיימה לחתור במתקני הכושר, עוד יום צפוני ארוך עמד להסתיים. בתי הקטנה היתה הראשונה להבחין בפסל: "אבא, תראה את האיש הזה שעומד מול ילדה וחתול... אני רוצה לגעת בחתול העצוב הזה".
לפסל האיש המבוגר היה מבט טוב בעיניים. חיפשתי להבין במי מדובר ולא מצאתי שלט, רק לוחית מזמינה לסרוק קוד עם הטלפון הנייד כדי לדלות את המידע. יד אלמונית חרטה בכוח על הלוח, כדי ששום טלפון לא יוכל לסרוק את הקוד ולפרוץ את סיפור העבר. במחי כמה שפשופי אבן הפך הפסל המדבר לאילם. אותם ליטאים המתגאים בעברם הרחוק כאימפריה בלטית הם אלו שמשתיקים את העבר הקרוב מדי.
בדיקה מעמיקה העלתה שהפסל הוא לזכרו של דוקטור צמח שאבאד, רופא יהודי שחי בווילנה ונודע כמי שטיפל ללא תמורה בילדי העניים של העיר. כל חייו פעל להנחלת חשיבות ההיגיינה, לתיעוד החיים היהודיים בליטא, ואף הקים מפלגה יהודית והיה חבר בסנאט המקומי. את דרכו אל הנצח סלל כאשר שימש השראה לדמות הרופא אוהב החיות בספר "לימפופו". עם שם סמלי שאף סופר לא היה מעז להשתמש בו. צמח שאבאד נפטר ב־1935 כשרוחות הרשע רק התחילו לנשוב אי שם במערב, אשתו שיפרה נרצחה בגטו וילנה ב־1943. את זה מעדיפים לא לספר, רק לזכור את דוקטור צמח שאבאד בדמות הרופא הטוב שטיפל בחיות ובילדי המקומיים, וגם את זה יד נעלמה רוצה להשתיק.
ניימדרופינג היסטורי. רחוב בווילנה // צילום: דויד פרץ
בליטא היא נקראת וילנוס, הפולנים קוראים לה וילנו וביידיש היא נקראת וילנע, וכשהעברית ירשה אותה, התקבע השם וילנה. ריבוי השמות אינו מקרי - מדובר בעיר שהיא נדנדה בין־תרבותית, כזו שנעה ונדה בין האימפריות הסמוכות לה, עד שליטא מצאה בתחילת שנות ה־90 את העוז להיות המדינה הראשונה שפרשה מבריה"מ. היום נלחמים הליטאים למגר כל זכר לכיבוש הקומוניסטי, וזה מתחיל בשפה. המבוגרים עוד יכולים לדבר איתך ברוסית רוטנת, אך הצעירים יודעים לדבר אנגלית היטב.
"או מיי גוש! או מיי גוש!" צועקת נערה מקומית למראה חברה שהסתפרה. הנערים הגולשים על סקטבורד מתחת לפסלו של גידימנאס מלך הליטאים, מתחמקים ממבטו הזועף וחרבו השלופה של מייסד הממלכה והולכים לחגוג את נעוריהם כגולשים אמריקנים במקדונלדס שליד הכיכר. בסוף מוזיאון האשליות העירוני ניתן למצוא חדר שהוא מסע בזמן לעידן הקומוניסטי של העיר. שטיח אדום על הקיר, שתי כורסאות כבדות וחסרות חן, תמונה של ברז'ינייב מפקחת מלמעלה וטלוויזיה פתוחה על סרטוני "נו, פאגאדי". ישיבה בחדר ובהייה במסך מבהירה מה היתה האשליה. בסופו של דבר את המלחמה הקרה ניצחה ארה"ב באמצעות הנשק המסוכן הקטלני והיעיל ביותר - הוליווד.
בווילנה מצאתי אפילו מרק עדשים מרוקאי נהדר, אך קפה טוב לא. ועדיין אינני יכול לעמוד בפיתוי, שכן בכל פעם שאני רואה את שלטי בתי הקפה הווילנאים עם התעתיק המוזר למילה kave - אני חש ומרגיש כמי שפוסע במשעולי התרבות והספרות היהודית, ובעוד רגע אלגום לי מהקהווה האגדי שאותו הכרתי בספריו של עגנון. כל ניסיונותיי העלו תוצאה זהה - קפה מטושטש ודלוח. ועדיין אני ממשיך לחפש ולטעום את אותו קהווה, בדיוק כפי שטעמתי בספריו של עגנון.
כמו בבדיחה על ההוא שלמד למבחן על הפיל רק כדי לגלות שהוא צריך לכתוב על הנמלה, מוזיאון פושקין בווילנה מכריז מייד שפושקין לא היה אף פעם בווילנה, אבל הבן שלו...
וזה אפילו לא חריג במיוחד. העיר מלאה בשלטים כאלו: כאן עבר הסופר סטנדל, כאן עצר ללון "הרצעל" מנהיג היהודים, כאן כתב אדם מיצ'קביץ' (המשורר הלאומי של פולין) את הפואמה "עיר החורף" וכן הלאה וכן הלאה. ניימדרופינג היסטורי, שלא לומר היסטרי, מקור רעוע להפליא כדי לבסס עליו גאווה מקומית שאולי תעזור לתיירות. אך נדמה שהדבר נעצר כשמגיעים לגאון מווילנה, אשר פסלו מביט בדד מתוך האפלה ברחוב צדדי. ביתו של הגאון נהרס מזמן, ורק רוחו נותרה לרחף מעל העיר. האיש שהקדיש את כל חייו לנסות ולאחד את כל מקורות ההלכה היהודית עד שלא תישאר מחלוקת, מביט כיום מהצד אל חצר משחקים שבה ילדי מהגרים ותיירים כותבים את עתידה המעורפל של אירופה לשבטים חדשים.
בסמטת היהודים הסמוכה, מלצרים ליטאים אשר כמו נשלפו מתוך סט הסרט "התפוז המכני", במגבעות שחורות ובחולצות לבנות, מגישים לגרמנים זחוחי יורו־פנסיה עילאית, כוסות יין שאינם יכולים להרשות לעצמם, במסעדה סוריאליסטית ומוארת על שם מגריט מתחת לשלטים חשוכים על גטו וילנה. אני מתבונן בחלון הראווה באינספור תכשיטי ענבר, משאב הטבע המקומי, הנמכר כאן מכל עבר לתיירים, ומבין שהזיכרון הוא כשרף העץ הלכוד בענבר. ככל שתעבד אותו יותר כך ילך ויתבהר, ילך ויתבאר, יזהר עד שידמה כזהב צלול. אך לא משנה כמה תעבד, לעולם לא ייהפך לשקוף כליל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו